המסעדה של השפית אותנטיות הייתה אחת הותיקות במערכת.
חוץ מאוכל ביתי מעולה ומנחם, היא נהנתה גם מלוקיישן מושלם, קצת מתחת למקלעת השמש, שהיו לא מעט שעות ביום בהן היא הייתה מוצפת אור צהוב ורך, שהעצים את האווירה.
כל מי שהיה נכנס למסעדה כבר ידע שצריך לחלוץ נעליים בכניסה, ואז היה מתיישב על המחצלת העבה, על פופים רכים ונעימים וממתין בסבלנות לאוכל שיגיע.
בכל יום אותנטיות הכינה מאכל אחר, אותו היא הייתה רושמת על הלוח בכניסה. אז הכל היה ברור, וידוע מראש וזה גם ייתר את הצורך בתפריטים.
השפית אותנטיות הייתה מברכת כל אחד מהם בשמו, בידיים מקומחות ועם מגבת על הכתף שתמיד נחה עליה כבדרך קבע, כאילו הולחמה אליה. לא פעם הייתה מצטרפת אליהם לכוס תה צמחים מהגינה.
העניין היה שלא פעם כבר זרקו לה שאולי הגיעה העת קצת לרענן. להכניס עוד קצת מנות בתפריט, ואולי בכלל להכניס תפריט, להחליף את הריהוט, לשנות קצת אווירה. "את לא רוצה להגדיל את העסק?", צקצקו לעברה נשמות טובות, למרות שהיא בכלל לא הרגישה ככה, אבל בגלל שכולם אמרו, זה כבר לא נתן לה שקט.
"אולי באמת הגיע הזמן", היא חשבה לעצמה והחלה לחפש מישהו. היא לא כל כך ידעה מה היא מחפשת, אבל היא הבינה שהיא צריכה מישהו שמבין, מישהו שיודע, מישהו מבחוץ, מקצועי, עם תעודות, שיעזור לה במייקאובר שהיא הבינה שכנראה היא תצטרך לעשות.
************
כשאדון לְרַצּוֹת נכנס למסעדה הבטן שלה התכווצה. היא אפילו לא ידעה למה, רק הרגישה מין תחושה כזאת, של כיווץ פנימי.
הוא נכנס פנימה, מבלי שהוריד נעליים בכניסה והיא ניסתה להקשיב למה שהוא אמר, אבל לא יכלה שלא להתרכז בפסיעות הבוץ שהוא עשה על המחצלת.
האמת שהיא קיבלה מלא המלצות עליו, וגם היה לו שם צרפתי כזה, לְרַצּוֹתתתתתתת, שהשאיר הרבה רושם. היא הייתה יכולה להישבע שהיא שמעה גם מבטא קל בדבריו, למרות שידעה שהוא נולד כאן במערכת, וגם זה צרם לה. היא הייתה מאד רגישה לזיופים. אבל היו לו לא מעט קבלות והוא עשה קולות של מישהו שבהחלט יודע על מה הוא מדבר, אז היא החליטה לזרום.
אדון לְרַצּוֹת דיבר נורא מהר והיא לא הצליחה לעקוב אחרי כל מה שהוא אמר, אבל כל הפועלים שנכנסו בעקבותיו הבינו, והתחילו תיכף ומיד לבצע כל מה שהוא אמר. היא רק התבוננה המומה על כל הבוץ וטביעות הנעליים שהם פיזרו בכל עבר.
תוך דקות הם תלשו את הוילונות שהיא תפרה ביד, תלשו את התמונות מהקיר (גם את זאת של סבתא שלה!) כי הן "לא התאימו ללוק החדש", ותוך שנייה צבעו את כל המסעדה באדום, כי אדון לְרַצּוֹת אמר שזה הצבע הכי חם עכשיו. היא לא סבלה אדום.
הם תלו וילונות כהים, שהסתירו את הנוף, החליפו את המנורה הרכה שלה בנברשת ע-נקית והכניסו שולחנות וכיסאות כי אדון לְרַצּוֹת אמר שהפופים לא נוחים. היא דווקא ממש אהבה אותם וחשבה שהם נותנים למסעדה שלה את הטאץ' הייחודי שלה.
היא נכנסה למטבח שלה, שלה! ולא הכירה אותו. הם כבר הספיקו להחליף את כל הציוד, את הכיריים הישנות ואת התנור, שקיבלה מסבתא שלה, שעד היום היא זוכרת את הריחות שהיו יוצאים ממנו, כשהייתה יושבת לידה במטבח ועוזרת לה בבישולים כשהייתה קטנה.
על הכיריים החדשים כבר עמדו עשרות סירים, כולם מבעבעים, כולם מוציאים אדים ששרקו מכל עבר עם ריחות שהיא לא הכירה.
"אתה גם מבשל, חשבתי שאתה רק על העיצוב, לא סגרנו גם על האוכ…:"
"עכשיו אנחנו על התפריט מאמי", הוא קטע אותה במבטא הצרפתי שלו, מקפיד להפוך את המאמי למילרע.
"זה בלי מלח, זה עם, זה בלי עגבניות, זה עם, זה חריף, זה חמוץ, זה חמוץ מתוק", הוא הסביר, תוך שהוא זורק לעברה את התפריט החדש, שיותר הזכיר לה את חוברת התקציב השנתית של המערכת מאשר תפריט.
"אבל אני לא יודעת לבשל את כל זה", היא הביטה המומה בחוברת עבת הכרס, " ואיך אני אספיק בכלל?
היא הביטה המומה בתפריט היומי, שנראה כמו נלקח מחתונה של אוליגרכים.
"ואם יבוא מישהו שלא אוהב מלוח??? או שרוצה בלי עגבניות???", הוא הסתכל עליה המום לא פחות. "צריך לתת לכל אחד מה שהוא רוצה מאמי", הוא חייך אליה, מסביר לה כמו שמסבירים לילד.
האמת, שהיא אף פעם לא חשבה על זה. שנים היא בישלה את מה שהיא ידעה לבשל הכי טוב, וזה הספיק. היא התיישבה על כיסא קטן בצד, והחלה ללמוד את התפריט החדש.
************
הימים אחרי המייקאובר הגדול היו קשים במיוחד. פיזית, בעיקר כי הם דרשו ממנה לעבוד כל היום סביב השעון, על מנת לעמוד בתפריט המטורף הזה, עם טריליון המנות שהוא בנה לה.
היא בקושי יצאה מהמטבח מרוב עבודה, ולא הצליחה לקבל את פניהם של האורחים, בטח שלא לשתות איתם תה. היו לה כבר שברי מאמץ מרוב מאמץ, והיא החליפה עשרות מגבות על הכתף, כי ברובן היא השתמשה לנגב את הזיעה.
האורחים בהתחלה הגיעו כרגיל, חלקם התרגשו מהשינוי, חלקם הרימו גבה, ונכון שהגיעו גם חדשים, מתוך סקרנות, אבל די מהר התייאשו מהתפריט הארוך והמסורבל, התבלבלו מהשפע, והאמת שגם אף אחד לא חייך אליהם בכניסה, אז לאט לאט הם הפסיקו להגיע.
בסוף כל יום כזה, אותנטיות הייתה יושבת מחוץ למטבח, בגינת התבלינים שלה שנותרה עדיין כמו שהיא, והייתה בעיקר עייפה.
זה גם היה הרגע שכל החתולים של המערכת היו מתקבצים סביבה, כי הם ידעו שכל הסירים שהיא בישלה היום, יהפכו לארוחת הערב שלהם.
זה לקח לה זמן, אבל בסוף היא התעשתה.
היא החליטה ששום אדון לְרַצּוֹת כזה, עם מבטא צרפתי מזויף, יודע ומקצועי, עם כל הקבלות בעולם, לא יוכל לקחת לה את מה שהיא הכי אוהבת.
היא לא תשכח את הרגע ההוא. העייפות הכבירה כאילו התמוססה בשניות, והיא כמעט רצה למחסן להוציא את המחצלת. היא תלשה את הוילונות הכבדים ועלתה על סולם לפרק את הנברשת.
את כל התפריטים החדשים היה לה יותר קשה לזרוק, כי הם היו ממש כבדים, אז ברגע של יצירתיות היא בנתה מהם מדף שעליו הניחה את התמונות הישנות, ליד תמונה של סבתא שלה, שחייכה אליה כשמגבת תלויה על כתפה.
"או, הרבה יותר טוב", היא חייכה לעצמה והרגישה איך כל שאריות העייפות שעוד נותרו פשוט התפוגגו.
היא ידעה שאולי יבואו אליה קצת פחות מבקרים עכשיו, ואולי המסעדה לא תככב בז'ורנל עיצוב המסעדות השנתי, אבל היא הו קארס? זאת היא וזה האוכל שלה, ומי שלא מתאים לו, יש עוד כל כך הרבה מסעדות אחרות במערכת. ומי שרעב, וטעים לו אצלה, ונעים לו, ואוהב, אז מוזמן בכיף. חיוך ענקי יחכה לו בכניסה, ובהמשך גם כוס תה צמחים טעים ומתוק שנקטפו היישר מהגינה שלה.
