האמת שמזה תקופה ארוכה למדי המערכת הרגישה כאילו משהו אבד לה. היא לא יכלה לשים את האצבע בדיוק מה, אבל אי אפשר היה להתווכח עם התחושה שמשהו חסר.
התחושה הזאת, דקה ועדינה אמנם, הלכה איתה לכל מקום. כמו דוק, כמו ערפל. כמו צל ממש.
"מה חסר לך, מה בעצם אני מחפשת ואיפה זה יכול להיות?", היא הייתה שואלת את עצמה שוב ושוב, מעבירה פעם נוספת יד בכיס האחורי, בודקת אולי זה שם, למרות שאף פעם זה לא היה שם, מפשפשת בראשה ומתבוננת פעם אחר פעם במבט פנימי נוקב פנימה.
אבל היא הודתה שאין לה באמת מושג מה חסר, מה היא מחפשת ובטח לא איפה זה יכול להיות. ויחד עם זאת, היא הייתה יכולה להישבע שפעם, מזמן, היא לא הרגישה ככה. שפעם היא הרגישה שלמה.
ברגעים של ייאוש היא הייתה מתיישבת לצד הדרך, מסכימה סוף סוף לרדת ממנה (למרות שהיה לה לא פשוט לראות את כולם משיכים להתקדם עליה, חוץ ממנה) אבל כבר לא הייתה לה ברירה. היא הרגישה כל כך חסרה שהיא לא הייתה יכולה להמשיך עוד צעד אחד. היא הייתה מורידה לרגע את התרמיל הלא קל, ומתרפקת על התקופה ההיא, בה הרגישה שלם.
היא ידעה שלא רחוק היום בו היא תצא למסע חדש, עמוק ורציני יותר, בהסתעפות הזאת בדרך שתמיד היא נמנעה ממנה, בחיפוש אחר החלק החסר. היא ידעה שזה יקרה ממש בקרוב, גם בגלל שהיא הרגישה שהיא כבר כמעט מוכנה, וגם כי פשוט היא חיפשה בכל מקום אחר.
*********
באותו יום של המסע היא קמה ממש מוקדם, גם מהתרגשות אבל בעיקר בשביל להימנע ממפגש חזיתי עם הפחדים שעוד ישנו, שתמיד אהבו לפגוש אותה בהסתעפויות. היא לקחה איתה כובע, התארגנה על מצב רוח טוב ויצאה לדרך.
היא ידעה שבשביל למצוא משהו שלא היה לה מושג מהו, היא תצטרך להתרכז באותה תחושה שהייתה לה לפני שאיבדה אותו. כשהיא התרכזה, אבל ממש ממש התרכזה, ונזכרה שאז, לפני החסר הזה, היא הייתה די יציבה. היא ממש הרגישה לפתע את היציבות הזאת בעמוד השדרה שלה. היא שמה לב שעכשיו, למשל, היא כמעט שכחה שיש לה אחד כזה. השכחה הזאת הייתה גורמת לה לא מעט בחילה, כי כל פעם שהיא הייתה צריכה לקבל החלטה, נגיד, או לתת תשובה, היא הייתה מיטלטלת מצד לצד, עד שלפעמים היא הרגישה כמו עלה נידף.
חוץ מזה, היא נזכרה לפתע שפעם היו בה תשובות, בתוכה, בפנים, והיא לא הייתה צריכה לבזבז כל כך הרבה אנרגיות בחיפוש אחריהן בחוץ. היא קלטה פתאום כמה היא הייתה מותשת. אדי האנרגיה שעוד נותרו לה אחרי הטלטלות, הלכו על חיפושים מתישים וקדחתניים אחר תשובות. לפעמים היא הרגישה קצת כמו קבצנית, מחזרת אל הפתחים, בחיפוש שלה אחר תשובות. מה גם שתמיד כל אחד אמר לה משהו אחר, והיא הייתה מתרוצצת בין כולם, מתישה את עצמה לדעת. העניין הוא שכולם דיברו תמיד בצורה מאד פסקנית ויודעת, ונשבעו לה שזה הדבר הכי נכון עבורה, אבל ממממ זה לא ממש הרגיש לה ככה.
לפעמים היא הלכה אחרי תשובה אחת, שמהר מאד התגלתה כסופר לא מדויקת עבורה ואז הייתה ממהרת לתשובה אחרת, שהייתה עוד יותר לא מדויקת עבורה, ורק התנועה הזאת, כבר הבנתם, גרמה לה לסחרחורת ומשם גם לבחילה.
התובנות האלה נחתו עליה, אחת אחרי השנייה, באחת העליות הכי קשות בהסתעפות בדרך. היא בקושי הצליחה להחזיק בהן, ופחדה שתיכף היא תאבד גם אותן, אבל הן החזיקו חזק ובאורח פלא, במקום להכביד עליה דווקא נתנו לה כוח.
היא המשיכה בדרך, צעד אחר צעד, ולאט לאט הרגישה כיצד תחושת החסר שלה הלכה ונרגעה, כאילו משהו קצת השלים את המקום הזה. היא עדיין הייתה שם, אבל שקטה יותר, והמערכת שמה לב שגם היו רגעים שבהם היא כלל לא הרגישה אותה, ועם רגשות? אתם כבר יכולים להשלים לבד- לא מתווכחים.
על מה שקרה ביום ההוא הוטל צו איסור פרסום כי זה היה אירוע מכונן, שאפשר להגיד בלב שלם, כמעט, ששינה את המערכת מקצה לקצה. מה שכן אפשר לספר זה שבאחת העליות, בדרך מתחתית עצם הזנב, במעלה עמוד השדרה לעבר הלב, התרחש מפגש מכונן, שעד היום יש כאלה שאומרים שזה היה רק חלום. עוד אפשר לספר שהיא הייתה זקנה, וטובת מבט, ובעלת מגע מחשמל אך מרגיע ומשרה בטחון. המערכת הייתה בטוחה שנים שמדובר במיתוס, שהיא לא באמת קיימת, אבל המפגש היה כל כך אמיתי שהיא הבינה מיד שזאת היא. אי אפשר היה לטעות. הסמכות הפנימית הזקנה, טובת המבט ומחשמלת המגע, התגלתה כאמיתית, ולא ניתן היה להתבלבל במגע ידה שהונח על פתח ליבה של המערכת, אבל באמת שמעבר לזה לא ניתן להמשיך לספר.
מה שקרה שם נשאר שם, אך כשהמערכת חזרה מהמסע, קצת יותר שזופה ואולי קילו אחד פחות, לא היה אחד בתוכה שלא יכול היה להבחין בשינוי שחל בה. בידיעה. בשקט. בעור הפנים.
בפעם הבאה שהיא נתקלה בשאלה, שפגשה התחבטות בדרך, או שנקראה לדרכה איזו דילמה, הדבר האחרון שהיא סבלה ממנו היה טלטלות, אם אתם מבינים למה היא מתכוונת. הבחילה עברה כאילו מעולם לה היה חסר לה מאום והמערכת הרגישה שלמה. שוב.
