אם היו צריכים לתת קרדיט למישהו על המשפט שטיימינג זה הכל בחיים, נראה, שלמען הצדק, כמו גם הסדר הטוב, המחבל הפנימי היה צריך לזכות בתהילה.
כמי שחי את המשפט הזה, הלכה למעשה, המחבל הפנימי היה אלוף בלחכות לרגע המושלם. אף אחד לא ידע מה זה הרגע המושלם הזה, והאמת שגם הוא לא, אבל מה שהוא כן ידע זה לזהות אותו כשהגיע, ועל זה עשו לו הרבה כבוד במערכת.
אגב, לא רבים יודעים שזה לא היה השם האמיתי שלו. פעם, כשהוא עוד היה קטן, היו קוראים לו הרס עצמי, או מנגנון ההרס העצמי, אם אתם מתעקשים, אבל עם השנים, ועם רזומה הפיגועים הממוקדים המרשים שלו, הוא פשוט הפך למחבל. המחבל. בה' הידיעה ובלי שם משפחה.
מעבר לזה שהוא היה סופר מדויק, הוא גם היה מאד מסודר- שתי תכונות שהמערכת מאד הוקירה, די הגיוני בסך הכל, במיוחד אם אתם מערכת רב מערכתית שצריכה לעשות מלא דברים.
היו לו רישומים מדויקים לכל חוויה כמעט, מקוטלגים להפליא, שלא היו מביישים ארכיון קלסרים שנלקח מארצות שאוהבים לכנות במילים כמו ציר ורשע. רק שהוא היה אפילו מתקדם יותר, והייתה לו שליטה מרשימה בכל התוכן של הקבצים המסודרים הללו, והם היו מצפצפים בכל פעם שהיה עולה מפלס הסכנה, צפצוף שאותת לו מתי מגיע הרגע הכי מדויק לחבל.
******
בכל פעם שהמערכת הייתה רוצה להפליג למחוזות חדשים שדגדגו לה בבטן, מיד היה נשמעת אזעקה במערכת והמחבל היה ממהר לפוצץ את העניין, כי מספיק מבט אחד, ממוקד ומסודר כמובן, בשלל הקבצים, בשביל להבין שהמערכת בסכנה, היא יכולה ללכת לאיבוד (כפי שכבר קרה), לאבד את עצמה או ליפול ולהיפצע (היה לה כשרון מיוחד לעשות את כל אלה). אז בדיוק בשביל זה היה לו את הארכיון.
חוץ מארכיון מתוקתק היה לו גם שעון גדול ומדויק, שאם להודות על האמת, היה כל כך מדויק עד שהמערכת לפעמים כיוונה את עצמה בהתאם אליו.
כולם ידעו שהם יכולים להסיר דאגה, כי אם יקרה משהו המחבל כבר ידאג לאותת להם. הם ידען שהוא ידאג לפוצץ את הכל אם חלילה הם יאבדו תחושת זמן, כמו שקרה לא פעם כהם עשו את הדברים שהם הכי אוהבים והכי רוצים והכי נהנים מהם- שדי היה בהם בשביל להעלים את תחושת הזמן.
המחבל תמיד ידע להזכיר את השעה המדויקת. ככה, הוא היה מסביר לכל מי שהסכים לשמוע, זה הכי בטוח; הפיצוץ מדוד, ידוע, מבוקר והוא גם ידע לשכנע טוב טוב גם את המערכת, שפיצוץ מבוקר ימנע פיצוץ אחר, גדול, לא ידוע ומפחיד הרבה יותר.
******
אז עם השנים הוא הפך להיות אלוף בלזהות את המאני טיים, או יותר נכון את השנייה האחת הזאת, לפני שהמאני טיים מגיע. טיימינג זה הכל בחיים, לא? הוא היה מתבונן ברוב קשב בשעון הגדול שלו, מחכה בסבלנות ורק כשהזמן היה מדויק ומסונכרן בול, בום. הוא היה מפוצץ.
בלי להרגיש הוא הפך להיות שומר הזמן של המערכת.
זה היה תפקיד חשוב ומכובד מאד, למרות שזה תפקיד שהוא בכלל המציא לעצמו, כן? ובגלל שהוא לקח את עצמו מאד ברצינות, המערכת התרגלה להאמין לו. כי מה יקרה אם בטעות היא תעוף עם איזו אפשרות שתהפוך פתאום לאפשרית ותשכח לחזור? תשכח את עצמה ותאבד אחיזה? בשביל יש מחבל, מקצועי ומנוסה, שיודע לעשות פיצוץ מבוקר לאפשרות הזאת, וככה כולם בטוחים שוב. על חוף מבטחים מוכר. ונוח. ככה הוא שמר על המערכת מכל הדימיונות האלה, שלפעמים היא הרשתה לעצמה להפליג בהם.
עד אותה פעם אחת.
****
בפעם ההיא, קרה דבר שלא קרה אף פעם, ונראה שעד היום אף אחד לא הבין ממש איך זה קרה. אבל לפעמים דברים קורים, גם לטובים ביותר.
המערכת בדיוק יצאה להפלגה בדימיון, ושטה לה כל כך רחוק, עד שראתה אי באופק. המחבל מיד ידע שזה הרגע. הכל צפצף והתריע וגעש. הוא הביט בשעון, הבין שעכשיו זה הזמן ומיהר לפוצץ. אבל המערכת הייתה כל כך רחוקה, שאף אחד לא שמע את הפיצוץ שלו.
אחר כך, כשהוא עיבד את האירוע, הוא תהה בינו לבין עצמו אם פיצוץ שלא נשמע, כזה שלא רואים אותו ושלא מרעיד את המערכת, אכן קרה. המחשבה הזאת בעיקר עייפה אותו והזכירה לו את העץ מהדיון האינסופי הזה, שהמערכת אהבה להרהר בו מדי פעם.
מרוב עייפות, הוא החליט להוריד את השעון, לראשונה בחייו, ופשוט הלך לישון צהריים. אלוהים, איזה כיף זה לישון צהריים.
בינתיים, המערכת הגיעה לאי היפה ביותר שראתה בחייה. היא הורידה רגל מהוססת אך מתרגשת לעברו, וחשבה לעצמה שזה בדיוק האי שהיא ראתה בדימיון.
