מר כאב הדוור המתין מחוץ לדלת.
הוא הוציא ממחטה מתוך הכיס, הרים את הכובע שלו וניגב את אגלי הזיעה שנטפו על מצחו.
אולי הפעם יפתחו לי את הדלת? חם פה מוות, הוא חשב לעצמו, תוך שהוא מוריד לרגע את התיק הכבד מכתפו. כמה מהחבילות התפזרו לכל עבר. התיק שלו איים להתפקע.
מזה תקופה ארוכה הוא מתריע שלא רחוק היום בו הם ייאבד שליטה על קו החלוקה הזה, עוד ועוד חבילות נזרקו עליו, והוא לא הצליח לדוור אותן ליעדן.
"מי שם?" נשמע קול מאחורי הדלת.
"מכתב רשום", הוא ענה.
הדלת נפתחה לכדי חריץ, עין מבוהלת הציצה בו, הבחינה שזה הוא, מר כאב הדוור, והדלת מיהרה להיטרק בפניו.
"אמא לא בבית", נשמע קול דק מאחורי הדלת והוא שמע את הבריח ננעל מבפנים.
"נו, באמת", הוא הרים את התיק המתפקע על כתפו. "זה לא יעזור אם תטרקו לי את הדלת וכמה תירוצים אפשר לשמוע?", אבל כבר לא היה עם מי לדבר. הוא ניסה לדפוק שוב על הדלת, קצת יותר חזק, אבל בתוך תוכו ידע שאף אחד לא יפתח.
הוא סב על עקביו. התיק שלו היה כבד כל כך, עם כל כך הרבה מכתבים וחבילות שהוא בקושי הצליח לגרור את עצמו מרוב כובד. הוא בקושי הצליח לעבור במעברים מרוב שהתיק שלו היה מפוצץ.
לא פעם, החבילות היו שורטות את הדפנות של המעבר בדרך וזה היה מאד שורף ולא נעים. אבל מה הוא יכול לעשות? אף אחד לא מוכן לקבל את הדואר, התעלמו ממנו כאילו הוא אוויר, החבילות הלכו ונערמו ואז עוד התלוננו שהדואר לא מתפקד.
מר כאב הדוור היה בן לשושלת דוורים מכובדת. סבא רבא שלו היה הדוור הראשון במערכת, רק כשהיא הגיעה לאוויר העולם. בכל חג, תמיד אהבו במשפחה לספר את הסיפורים על הימים הנפלאים האלה, בהם כל חבילה הייתה מגיעה ליעדה במהירות שיא. כל פתק, כל מכתב, מכתבון, מכתבצ'יק, שלא לדבר על חבילות, היו מקבלים מענה מיידי והתייחסות. סבא של סבא שלו אהב לספר שלא היה צורך אפילו בתיק, מרוב שהדואר חולק במהירות.
אבל היום, איפה. עוד רגע לא ייראו אותו מרוב חבילות. רק רגליים וחבילות. אני באמת נראה מפחיד, הוא הסכים בייאוש.
העניין היה שהתחילו להגיע עוד ועוד תלונות מהמערכת על הדואר. הוא הרגיש ממש חסר אונים וגם נראה ככה. איך שהוא היה מגיע לרחוב כולם היו נעלמים בבתים, סוגרים את החלונות ומכבים את הרדיו. הוא קלט אותם מציצים מבעד לחרכים, לראות אם כבר הלך, ולוחשים אחד לשני שיהיו בשקט, כי הוא עדיין פה.
נו בטח שאני עוד פה, הוא היה ממלמל לעצמו, תנסו אתם יום אחד לסחוב את כל החבילות הכבדות שרק הולכות ונערמות. שלא נדבר על זה שיש לו עוד מלא חבילות מהחורף, שאף אחד לא רצה לקבל, וגם את החבילה הענקית הזאת, אחרי האכזבה האחרונה, שהייתה מיועדת ללב אבל אף אחד לא נתן לו אפילו להיכנס. הוא לא הבין איך הגיע למצב הזה, ואיך אף אחד לא מבין חוץ ממנו שזה רק מכביד על המערכת. אתם לא קולטים שזה משמין, ההתעלמות הזאת?
מדי פעם, כשהוא היה ממש מתעצבן והיה מנסה לעבור בכוח במעברים, שורט ופוצע, היו מגיעים פתאום כל מיני חומרים כאלה מבחוץ, שהיו בעיקר מרדימים אותו.
הייתה נופלת עליו כזאת עייפות שהוא לא יכול היה לפתוח את העיניים. הוא היה מוריד את תיק החבילות ופשוט נרדם איפה שהוא היה. ככה, באמצע. כשהוא היה מתעורר והבין שישן הוא היה מיד נבהל למראה כל החבילות שעוד נותרו. יופי, הרדמתם את את הדוור וכל החבילות נשארו. לפעמים לא הייתה לו ברירה והוא היה צריך לעבוד בלילה וזה היה עוד יותר נורא, כי מעבר לזה שאף אחד לא רצה לקבל את החבילה ביום, עוד היו מתעצבנים עליו שהעיר אותם בלילה והבהיל אותם עם הנקישה שלו בדלת. איזה קללות הוא היה חוטף.
הוא התיישב על ספסל על אם הדרך, קצת מעל הפופיק, לא לפני שסחט צעקה על זה ששוב שרט את המעבר בדרך.
איך זה קרה לי? הם לא מבינים שאני רק השליח? הוא נזכר שוב באבא שלו, ובסבא שלו וגם בסיפורים של סבא רבא שלו, שתמיד התגאו כל כך במקצוע. איך תמיד, כך הם סיפרו, הם הצילו את המערכת בזכות הדיוור הישיר שלהם, שהתריעו על כל פיפס, אפילו הקטן ביותר, שמיד הפעיל את כל הגורמים הנכונים שטיפלו בדיוק ובמסירות בכל חבילה. איך כל חבילה הגיעה בזמן וליעד, איך בזכותם נמנעה בעיה הרבה יותר גדולה.
והנה הוא עכשיו, יושב על הספסל גלמוד, בודד, מוזנח, מזיע, עם כל החבילות שכבר התערבבו לו בתיק בכזה בלגן שהוא לא ידע מאיפה להתחיל. והאמת? שהוא גם כעס. קחו כבר את הדואר שלכם ותשחררו אותי מכל הכובד הזה, בחיייאת, הוא הוציא שוב את הממחטה מהכיס ולא ידע אם הוא מנגב זיעה של כעס או של חום.
"איזה חום, הא?"
הוא הרים את הראש בבהלה. בגלל שהיה מרוכז כל כך במסכנות שלו ובחום, הוא לא שם לב שהתיישבה לידו מישהי.
"זה בטח לא פשוט להסתובב ככה כל היום בחום הזה, ועוד עם כל החבילות", היא המשיכה, בשקט, ולמרות שלא הציגה את עצמה והבהילה אותו כהוגן, משהו בקול שלה היה מאד מאד נעים. מכיל.
"נכון", הוא ענה, מזיע עדיין. "יש לי כל כך הרבה עבודה שאני לא יודע מאיפה להתחיל. כאילו אני הדבר הכי נורא שיכול לקרות להם, כאילו אני איזה מפלצת, די, אין לי כוח יותר, אני חושב להתפטר", הוא מצא את עצמו פותח את הלב בפניה בלי להבין אפילו למה. הוא כלל לא הכיר אותה, אבל משהו בה איפשר את זה.
"הם פשוט שכחו כמה אתה חשוב, וכמה בעיות אתה יכול לפתור להם, אם רק יפתחו את הדואר", היא הניחה עליו יד. "הם פשוט צריכים להיזכר".
"אבל איך? איך הם ייזכרו? ואיך כל החבילות האלה יגיעו? ומי את בכלל?" הוא ירה את כל השאלות אחת אחרי השנייה.
"הם ייזכרו כי נזכיר להם, ואני אעזור לך, אל תדאג", היא חייכה אליו. "ואני חמלה, מצטערת שלא הצגתי את עצמי קודם".
מסתבר שחמלה הייתה מאד מקושרת במערכת, במיוחד בדרגים הגבוהים, אבל בעיקר באזור הלב.
היא עשתה כמה טלפונים, והוא לא הצליח לשמוע מה היא אומרת, או עם מי היא מדברת, אבל רק נהנה להקשיב לצליל של הקול שלה. הוא לא ידע למה, אבל הרגיש שמשהו עומד להשתנות.
********
היום ההוא ייחרט לעד במערכת כיום המהפיכה של הדואר.
מר כאב הדוור לא הבין מה היא עשתה, החמלה החמודה הזאת, אבל בסבב החלוקה הבא שלו הוא כבר הצליח לדוור יותר ממחצית מהחבילות שלו. נכון, זה גרם ללא מעט רעידות במערכת, והייתה אפילו טלטלה של ממש כשהוא הצליח להעביר, סוף כל סוף, את החבילה הענקית ללב, אבל נחשו מה? אחרי הטלטלה היה שקט. אמיתי כזה. החיים המשיכו, מסתבר והייתה גם תחושת הקלה גדולה, שלא היה אחד במערכת שיכול היה להתכחש אליה.
בוקר אחד, בדיוק כשסיים להתארגן ורצה לצאת לעוד יום של חלוקה, התייצבה מחוץ לדלת שלו מישהי חדשה. היא נראתה לו צעירה מאד, ובעיקר מלאת אנרגיה.
"שלחו אותי לעזור לך", היא חייכה אליו, וכבר העמיסה על כתפיה הרזות לא מעט חבילות.
"לא, חכי… זה כבד נור…", הוא נבהל כשראה אותה מעמיסה עוד ועוד חבילות,
"לא, זה לא", היא חייכה אליו.
הוא היה בשוק איך הקטנטונת הזאת נשאה על עצמה כל כך הרבה מכתבים וחבילות בקלות מפתיעה.
"ומי את?"
"נשימה", היא לקחה נשימה עמוקה וייצבה את התיק על כתפיה, "נזוז?"
מאותו יום הם חילקו ביחד את הדואר.
קשה לומר שהנמענים היו שמחים לקראתו, אבל הם כבר פתחו לו את הדלת ולקחו את הדואר ופעם אפילו מישהו הציע לו כוס מים. היה בה משהו שאיפשר להם לפתוח את הדלת.
"בסוף הם עוד יאהבו אותך", היא אמרה לו, והוא לא לגמרי האמין, אבל לא היה לו איכפת. העיקר שהחבילה הגיעה ליעדה ומטופלת. יותר מזה כבר באמת שלא היה לו חשוב.
מר כאב הדוור והנשימה הצעירה חילקו יחד את הדואר. זה היה כל כך פשוט ואפילו נחמד יחד, שהוא לא הבין איך לא עשו את זה קודם. התיק שלו הלך והתרוקן, ופחות ופחות חבילות הצטברו בו. הוא כבר לא שרט את המעברים וכבר לא הזיע, וגם הוריד כמעט 4 קילו אחרי ששנים הוא ניסה כל דיאטה אפשרית ללא הצלחה מרובה.
סבבי חלוקת הדואר היו יעילים כל כך עד שהיו תקופות שכמעט לא היו להם חבילות להעביר. בימים האלה היה להם לא מעט זמן לשבת על ספסלים ופשוט להתבונן בנוף היפהפה בדרך. מר כאב הדוור שם לב שבכל השנים האלה, מאז שהתחיל להיות דוור, הוא אף פעם לא שם לב לנוף הזה, שנשקף מהדרך. כמה יפה פה, הוא חשב לעצמו וחייך בחיוך שלא הייתה בו טיפה אחת של כאב.
