משפחת המחשבות המכבות הייתה אחת המשפחות המכובדות במערכת. משפחה עניפה וותיקה יש לומר, ורק על זה עשו לה הרבה כבוד במערכת.
כמו בהרבה משפחות אחרות, גם במשפחת המחשבות המכבות הייתה חלוקת תפקידים מסודרת, עם היררכיה ברורה והכל, אבל כמו בכל משפחה גם פה היו לא מעט יצרים סוערים, ומשברים, ודרמות. זה קורה בכל המשפחות הכי מכבות.
כשזה היה קורה זה היה יוצר לא מעט בלגן במערכת – מלא מחשבות מכבות היו עפות לכל עבר ומקשות מאד על התפקוד, אבל למזלה של המשפחה הזאת הייתה לה מטרה משותפת: לדאוג למזון. הכי בסיסי, לא? וככה הן היו מתאחדות כל פעם מחדש.
יחד עם זאת, היה למשפחת המחשבות המכבות סיפור משפחתי מאד יפה ונחמד, שהיא שמרה עליו באדיקות, שסיפר על כך שכל המחשבות המכבות נולדו בשביל לשמור על המערכת. הסיפור הפך למיתוס ממש, שלא היה אחד במערכת שלא הכיר אותו, זה תרם מאד למעמד שלה,
המחשבות המכבות היו מצהירות בפני כל מי שרק רצה לשמוע שהן רק רוצות לשמור, להגן, לא יותר, באמת! ובגלל זה הן היו כל הזמן דרוכות, כל הזמן על המשמר, שחס וחלילה לא תהיה איזו בעירה פנימית שתתחיל ואז אלוהים יודע מה יהיה. אבל בינינו, היה להן חשוב לדאוג לבטן, שלהן כמובן, ולא היה מעדן מלכים מושלם יותר עבורן מרעיונות חדשים בתחילת דרכם, כאלה שרק נבטו. יאמי. בכל פעם שהיה נולד רעיון כזה הן היו מריחות אותו מרחוק וממהרות לעוט עליו.
זה היה טרף קל, רעיון שרק נולד. הוא היה כל כך עדין, ושברירי ולכן זה היה מאד פשוט לבלוע אותו, כמו לקחת סוכריה מתינוק. אם חלילה הוא היה גדל ומתחזק, סביר להניח שהן לא היו מצליחות לטרוף אותו, כי למרות שהן היו מאד מהירות, הן לא היו כל כך חזקות כמו שהן אהבו לספר לעצמן.
למערכת הן דאגו לספר כל הזמן שאם חלילה הרעיון הזה יגדל, חלילה! אז אוי ואבוי מה שיהיה כאן. אסון, לא פחות מסכנה, שהכל ישתנה ואלוהים יודע מה יקרה. והמערכת, שפחדה משינויים, ובעיקר מהלא ידוע, הקשיבה.
המערכת הקשיבה גם כי בבעלות המשפחה היו לא מעט טקטיקות מרשימות, שעבדו תמיד. כבר לפני שנים הן שכרו את שירותיו של ההיגיון שידע להסביר בצורה מאד הגיונית למה הרעיון הזה הוא הדבר הכי גרוע שיכול לקרות לה. המחשבות המכבות היו מדברות בשיא ההיגיון. הן עפו על זה. וזה הספיק בשביל לגדוע רעיון כזה מלהתפתח, ובשביל למלא לעצמן את הבטן, כמובן.
עם הזמן, המערכת השתכללה וגדלה וההיגיון לא תמיד הספיק. במערכת היו צצים בכל זאת ועל אף, רעיונות חדשים, עסיסיים, מרגשים כאלה והן הבינו שהן צריכות להשתכלל בהתאמה. אז הן פנו לפחד, וזה, תסמכו עליו, לא יפספס הזדמנות לחגיגה.
אז אחרי שההיגיון היה מסביר בהיגיון רב למה הרעיון הזה לא טוב, וכמה טיפשה תהיה המערכת אם תלך איתו וכמה היא לא מבינה כלום מהחיים שלה והנה שוב היא שוגה בדימיונות, היה מגיע הפחד, ואיתו באמת היה מפחיד להתעסק.
הפחד היה מגיע מיד, לוחץ על כל הכפתורים הנכונים שלו ופשוט היה משתק את המערכת, מחבק אותה חזק חזק בחיבוק דב ומצמיד אותה חזק שלא תוכל לזוז. או לבחור. או לשמור על הרעיון החדש שנבט.
ואם משהו במערכת בכל זאת השתבש לרגע, וגם הפחד לא היה עובד, והיה נשאר עוד רמץ מרעיון ההוא, רסיס קטן שעוד דולק שרצה לגדול ולהתממש, המתוחכמות האלה היו משתמשות ברשת השורשים המרשימה שהן יצרו והתחילו לדבר את עצמן מבחוץ.
או, איזו טכניקה נפלאה זאת הייתה! הן היו מדברות אל המערכת דרך הסביבה, ולרוב הו אהבו להשתמש במילים כמו "מצב השוק", "נסיבות", "ככה זה", "זאת המציאות" וכן הלאה, ואז בפירוטכניקה מעוררת השראה המערכת התחילה לשמוע אותן בסראונד. הן דיברו דרך קולם של ההורים, של בני בזוג, של הילדים (שזה היה הכי חזק), של הבוס, וכל זאת בלי להשתמש אפילו בפילטר של נחמדות או פוליטקלי קורקט. ככה, זרקו על המערכת את כל המחשבות המכבות לפנים. מבחוץ. וזה עבד.
כמעט תמיד.
עד שהתגלה הסוד.
**********
לא רבים יודעים איך התגלה הסוד, ועד היום מנסים לברר במערכת כיצד זה קרה. אבל יום אחד, בלי הכנה מוחלטת הוא פשוט היה שם.
הסוד היה סודי, אגב, כי המחשבות המכבות דאגו לכבות אותו כל הזמן, מן הסתם, אבל אז באיזה רגע של משבר או ריב שגרם לנתק במשפחה, הוא התגלה מתוך המרחב החדש, המרווח החדש שנוצר שם.
הסוד היה פשוט מאד. כל כך פשוט עד שהיה קשה למערכת לקבל את זה שיש דרך כל כך פשוטה לטפל במשפחת הפשע הזאת, של המחשבות המכבות. זה אשכרה יכול להיות כל כך פשוט? וקל? זה ההיה טריק הכי עתיק בספר, והמערכת כבר שכחה שדברים יכולים לבוא בפשטות.
אבל אז, בעקבות המרווח החדש שנוצר, המערכת כבר לא הייתה בהזדהות מוחלטת עם המחשבות המכבות ויכלה להבין שהן רק מחשבות. בום! זה היה מיינד בלואינג ממש. כי ברגע שהיא הבינה שהמחשבות המכבות, על כל הטקטיקות, וההיגיון, והפחד, והפאסון, הן רק מחשבות, אז היא יכלה להתנהג אליהן כמו של מחשבות.
עוד לא נולדה המחשבה שתישאר, וכל המחשבות חולפות, כן, גם אתן מחשבות מכבות מותק. אז ככה שגם המחשבות המכבות נחשפו במלוא מערומיהן- הן היו לא יותר ממחשבה. זה הכל.
מאז המערכת עובדת בלזכור את זה. הטריק הזה משום מה כל הזמן נשכח, אבל היא כבר שמה לעצמה תזכורת. ובפעם הבאה שקופצת עליה מחשבה מכבה, היא כבר לא מאמינה לה לגמרי. וגם לא להיגיון. ולא לפחד. היא פשוט שמה מים לקפה ומעמידה איזה סיר.
בגלל שהן נורא רעבות, הן ממהרות להתנפל על האוכל ואז מקנחות בקפה, שותות קפה, וכשהבטן שלהן רגועה הן נרגעות איתה. הכח בסדר, יש שפע של אוכל לכולם והן שוכחות בכלל לחפש רעיונות קטנים וטעימים. ופשוט ממשיכות הלאה. וטוב שכך, כי כנראה הגיעה שעתו היפה של הרעיון החדש והמעולה הזה שנבט במערכת לגדול, להתממש ולהאיר.
