מאז שהן זוכרות את עצמן, ציפייה ואכזבה זוכרות את עצמן יחד.
כלומר, זה לא בדיוק מדויק, כי הקשר ביניהן היה עתיק וקדום עוד לפני, כשהן עוד היו קטנות, אבל אז, בתקופה ההיא, אף אחת מהן לא שמה יותר מדי לב לשנייה. הן תמיד היו באזור אחת של השנייה, מסתובבות באותם מעגלים, אבל לא ממש היו קשורות, בטח שלא כמו היום.
אם הייתם מסתכלים עליהן מהצד, לא הייתם מבינים מה הקשר ביניהן. הן היו כל כך שונות, שאף אחד במערכת לא הצליח להבין מה מחבר אותן. ציפייה הייתה תמיד הכי גבוהה, ראש וחצי מעל כולם, דקה וגמלונית, ואילו אכזבה הייתה נמוכה, עבה כזאת ורחבה יותר. ציפייה תמיד הייתה חסרת שקט, תזזיתית וכל הזמן זזה ממקום למקום, ואילו אכזבה כל הזמן רצתה רק להניח את עצמה, לשהות בכל כובד משקלה במקום אחד, ובגדול לא אהבה לזוז יותר מדי. הזוג המוזר ממש. ועדיין, הן היו דבוקות אחת לשנייה ולא היה אפשר לראות אותן עוברות במערכת בנפרד. תמיד ביחד.
בגלל שציפייה הייתה גבוהה יותר וכל הזמן רצתה להתקדם מהר יותר, עכשיו יותר, באיזשהו שלב היא התחילה להרים את האכזבה על כתפיה, גם כדי שתוכל לראות יותר טוב וגם כדי שהן תוכלנה לנוע מהר יותר. אתם יכולים לדמיין שזה כבר היה מראה ממש מוזר, אבל ממש ממש מוזר, אבל למערכת הייתה תכונה כזאת: היא התרגלה ממש מהר לדברים.
וכך היה.
הן היו מתנהלות להן במערכת, מין ייצור כלאיים כזה, מנסות לעבור במעברים. בחלקם זה הצליח, אבל לא פעם היו מעברים צרים יותר, או נמוכים יותר, שלא היה להן סיכוי לעבור בהם. לפעמים ציפייה הייתה מתחילה לעבור אבל אז האכזבה הייתה מתנגשת בתקרה, והבומבה שהייתה חוטפת הייתה מלווה אותה יומיים, שלא לדבר על זה שהזעזועים זעזעו גם את גופה הגמלוני של הציפייה, והזיזו אותו כמו ענף מצד לצד. לפעמים ציפייה הצליחה לעבור במעבר צר, אבל אז האכזבה הייתה נתקעת, ובום! פעם הן נתקעו באיזה מעבר צר כמה ימים, והייתה להם קלאוסטרופוביה ולקח להן כמעט שבוע ימים להתאושש מהטראומה.
********
"למה אתן לא נפרדות בעצם?" שאלה אותן פעם התשוקה, כשהן הצליחו להתגלגל איכשהו לאזור של הבטן, קצת מתחת לפופיק. האזור הזה היה רחב יותר, אבל עדיין לא תמיד התאים למעבר לגוש הבלתי נפרד הזה שהן הפכו להיות, לסימביוזה הזאת בה אף אחת לא יודעה איפה היא נגמרת ואיפה מתחילה השנייה, לטשטוש האיברים הזה ביניהן.
"האמת? כבר התרגלנו", הן ענו בקול אחד, קצת גבוה וקצת נמוך, ביחד, בסנכרון מושלם.
"אבל זה נראה מאד מסורבל", המשיכה התשוקה, והקול שלה היה מתוק ושובב באותה מידה.
"ל י -ז ה – מ א ד – נ ו ח", ענתה האכזבה, לאט, מלמעלה.
"ואני לא יכולה לדמיין את עצמי בלעדיה", אמרה הציפייה, ולפתע הרגישה מין כאב כזה, עמום, באזור של הכתפיים. לראשונה מאז שהיא זכרה את עצמה היא הרגישה את כובד המשקל שהיא נושאת.
בינינו, אבל רק בינינו, היא גם לא הכירה את עצמה בלי האכזבה על הכתפיים שלה, בלי המשקל שלה, ובאמת לא הצליחה לדמיין איך זה ירגיש להיפרד.
"מעניין", אמרה התשוקה, בכנות שאי אפשר היה להתבלבל בה. "אם הייתם נפרדות, הייתם יכולות להגיע לכל מקום שאתן רוצות במערכת", היא ענתה להן בתום לב. "ואפילו מחוצה לה", היא קרצה ומיד המשיכה לה בדרך, בתנועה שהזכירה להן סודה, או "מים קופצים" כמו שנהוג היה לקרוא להם במערכת.
אחרי שהתשוקה הלכה, או קפצה לה ליתר דיוק, הן נשארו שתיהן בשקט.
האכזבה חשבה שאמנם היא רואה הכל, ומזווית ראייה נהדרת, אבל מה זה שווה אם היא לא באמת יכולה להיכנס לשום מקום? והציפייה חשבה לעצמה שזה באמת קצת מוזר לסחוב מעליה מישהו כ ל- ה ז מ ן, והרגישה צורך אמיתי ובלתי נשלט להתמתח.
באותו יום, כיאה לסנכרון המושלם ביניהן, האכזבה ירדה לראשונה מכתפיה של הציפייה ועמדה על קצוות האצבעות, ואחר כך הניחה את כל כפות הרגליים על הקרקע. היא חשה את הקרקע אחרי כל כך הרבה שנים שהייתה באוויר, וזה הרגיש לה נעים. ובטוח.
ציפייה הרגישה בעיקר הקלה. כאילו מישהו לקח את כל העולם, העולם? היקום! והוריד אותו מכתפיה. היא חשבה לעצמה שיהיה נחמד לשבת קצת לרגע, עם עצמה, לשתות משהו ולנוח. היא חשה דחף לא לדבר עם אף אחד והחליטה שמחר, על הבוקר, דבר ראשון היא נרשמת לסדנת ויפאסאנה, ששנים היא חלמה עליה ואף פעם לא הגיעה אליה, כי האכזבה לא התחברה. תחושת קלילות חדשה ומפתיעה זרמה בה. "שחרור, בייבי, קוראים לזה שחרור", היא שמעה את התשוקה צועקת לה בדרך וחייכה לעצמה בשקט.
********
שנים רבות עברו מאז אותו יום, שייזכר תמיד במערכת, כיום השחרור הגדול.
מאז כל הציפיות כולן, דואגות לציין תמיד את היום הזה- הן נעצרות, נחות, מרימות כוסית משקה ומתכוננות לפסטיבל השחרור הגדול שמתחיל בדיוק למחרת. בין היתר, יש בו גם סדנת ויפאסאנה, כמובן.
