רואה החשבון הפנימי כבר מזמן חשב לבקש העלאה. עם כל הכבוד, זה היה מאד ברור (לו, בעיקר) שהוא עובד הכי קשה במערכת. אבל באמת, הוא אכן לא נח לרגע.
לא מעט שנים חלפו מאז שהפך ממנהל חשבונות מלא אמביציה לרואה החשבון הפנימי המזדקן שהוא היום, ואם תשאלו את המערכת, היא יכולה לספור אולי על יד אחת את מספר הימים בהם הוא לא הגיע לעבודה. הוא היה משכים קום, הרבה לפני המערכת, והולך לישון הרבה אחריה, בשעות הקטנות קטנות של הלילה, אחרי שכולם מזמן כבר חרפו, עובד ועובד, ללא הפסקה.
אחת מהתכונות הבולטות שלו, שאיפיינו אותו יותר מכל, היה זה שהוא מילמל כל הזמן וללא הרף. הוא היה מתמלל כל פעולה שהוא היה עושה, מילא עושה, כל מחשבה שעברה לו בראש, ובמיוחד כאלה שקשורות לדברים שקרו בעבר, או כל מיני אפשרויות שיכולות להתרחש בעתיד; כל חשבון שחשבן, כל דווח שדיווח, הכל היה מתומלל בקול רם, כלללללל הזמן. האוזניים הגישו לא פעם תלונה למערכת על הטרדה, כי די, כמה אפשר? אבל מי יכול היה לגעת ברואה החשבון הפנימי, שהיה לו ותק כמעט כמו של המערכת עצמה.
אז הוא היה ממשיך. וממלמל את כל החישובים שלו, מלמל וחזור, מלמל וחפור.
האמת שגם רואה החשבון הפנימי היה מאד עייף. מאד. אבל המנגנון שלו עבד אחרת. הוא לא יכול היה להרפות לרגע, והדחף הזה, הבלתי נשלט שלו, להצדיק את קיומו, להוכיח כמה הוא נחוץ, היה חזק ממנו, ולכן הוא היה חוזר ומפרט באזני כל מי שרק הסכים לשמוע כמה הוא הכרחי, וכמה הוא עובד קשה, ואיזה דוחות הוא הוציא אתמול ושלשום, ואילו יוציא מחר, שיחד עם המלמול הפכו אותו בגדול לבלתי נסבל.
מעבר לדוחות שהוא היה מדפיס כמעט משוגע, העבודה שלו כללה גם לא מעט נסיעות, עסקים כמובן, כי בשביל הדוחות שלו הוא היה חייב כל הזמן לאסוף נתונים, לשער השערות, לבחון את כל האפשרויות, לתאם תיאומים ומה לא. למרות שהוא כבר לא היה צעיר, הוא היה נוסע כל הזמן אחורה לעבר וקדימה לעתיד ולא היה לו רגע דל. מעטים המקרים שהוא היה נמצא כאן ועכשיו, וכשהוא כבר היה כאן הוא היה עסוק בלדווח על מה שהיה ומה שיהיה לכל מי שרוצה, או במקרה שלו, שלא רוצה, לשמוע.
המערכת לא הבינה למה היא צריכה כל כך הרבה דוחות, ומה היא אמורה בכלל לעשות איתם, אבל היא תיארה לעצמה שאם רואה החשבון הפנימי לא מפסיק לנפק אותם, הם כנראה נדרשים. נו שוין, היא הייתה אומרת לעצמה, אולי באמת אני צריכה את כל הניירת הזאת, והייתה מנסה לתייק את כל ההצפה הבלתי נגמרת הזאת ללא הצלחה יתירה, כי המידע היה נשפך לה מכל עבר והוא היה הרבה יותר גדול ורחב מהמסדרונות שבהם תויקו כל הדוחות שלו, שכבר התפקעו גם הם.
חוץ מזה, המערכת הודתה בפני עצמה, שהיא לא אהבה את הנסיעות האלה שלו, ובכל פעם שהוא היה נוסע היא הייתה מרגישה מאד חסרת ביטחון וכשהמערכת הייתה חסרת בטחון מיד היו את אלה שהריחו את זה ומיהרו להגיע. מי? נכון, הפחד, כמובן, שהיו לו חושים מיוחדים לחוסר בטחון. הוא היה מגיע בצ'יק, ולמרות שאף אחד לא קרא לו, הוא היה נכנס לחדר של רואה החשבון הפנימי, מתיישב לו בכיסא, ונוגע לו בדברים בלי להתבלבל. פעם הוא אפילו לחץ "פרינט" על איזה מסמך, והמערכת קיבלה דו"ח שמיד גרם לה להזיע, בעיקר בכפות הרגליים, ולקח לה איזה שבוע להתאושש.
המערכת ביקשה מרואה החשבון הפנימי שיקצץ בנסיעות גם כי זה עושה לה רע ההיעדרות שלו וגם כי זה המון משאבים וזה ממש יקר כבר, או שלפחות ינעל את המשרד כשהוא לא נמצא, אבל בכל נסיעת עסקים שלו מישהו היה מתגנב למשרד שלו ומתחיל להשתולל שם וזה היה מוציא אותה מאיזון לגמרי. אך רואה החשבון הפנימי המשיך בשלו, כאילו באוטומט, הטריף את האוזניים, הציף את המסדרונות, ולא הראה סימן שהוא עומד להפסיק בקרוב. או אף פעם.
ובאמת הכל היה ממשיך כך, לולא היום ההוא.
ביום ההוא רואה החשבון הפנימי השכים קום כהרגלו, הרבה לפני המערכת, וכבר התכונן שוב לנסיעה שהייתה מיועדת לו בצהריים, אבל לפתע הוא הבחין במין תנועה קטנה כזאת, שכנראה הייתה שם תמיד אבל ככל הנראה הוא לא ממש שם לב אליה. הוא התחיל למלמל ולתמלל את כל הפעולות שלו, מה עשה ומה הולך לעשות, ולמה, ואיך, ואם לא אז… ולו רק אז… כל פרטי הפרטים שהוא היה רגיל למסור, אבל משהו בתנועה הזאת פתאום הסב את תשומת ליבו, כמו מיגנט אותו, והוא הרגיש איך הקצב שלו הופך להיות טיפה, אבל ממש טיפה, יותר איטי.
רואה החשבון הפנימי המשיך למלמל, אבל שם לב, שוב יותר ויותר, למרווחים שפתאום התגלו בין המילים שלו. השטף הבלתי נגמר של הדוחות שלו הפך לפתע למקטעים, שביניהם היו הפסקות, קטנות, עדינות עדינות, של שקט. לראשונה בחייו, הוא התרכז בשקט הזה, וכשהוא היה מרוכז כולו בשקט, השקט כאילו נכנס גם לתוכו ולרגע, הם היו אחד. ואז הוא לא הרגיש את הדחף. הדחף להצדיק, ולהסביר, ולהגן, ולתכנן, ולדווח ולמלא כל חלקה טובה של שקט, וככל שהוא נעלם בשקט ההפסקות הלכו וגדלו, הלכו והפכו נוכחות יותר, וכולן התחברו לתנועה הזאת, שהוא הרגיש, לראשונה, באותו הבוקר של אותו היום.
"מה זאת התנועה הזאת בכלל?" הוא תהה, "אנחנו מכירים אותה? צריך לדווח עליה?" הוא התעשת, "צריך להוציא עליה את כל הנתונים?"
"תמשיך לנשום", מיהרו לענות לו האוזניים. "זה עושה לך טוב" והן התפללו שזה רק ימשיך, השקט הזה, סוף סוף.
"לנשום?" המשיך רואה החשבון הפנימי, "זה לא קורה לבד?" הוא התיישב על הכיסא הרחב שלו במשרד, וכבר ידע שהיום הוא לא ייסע לשומקום.
"זה קורה לבד. אבל אם תהיה שם רגע, בנשימה, במרווחים האלה, לא תאמין מה יקרה לך", הבטיחו לו האוזניים, מחזיקות אצבעות שזה יצליח.
רואה החשבון הפנימי הוציא את החולצה מהמכנסיים, לקח נשימה ארוכה, התרכז בתחילתה ובסופה, ואז כיבה את המחשב. ואת המדפסת. וגם סגר את דלת הארכיון. "אם מישהו צריך משהו, אתם יודעים איפה למצוא אותי", הוא תלה שלט קטן על הדלת, והחליט שהיום הוא יקדיש את היום כולו לטיפול בעציצים במשרד. וליוגה.
אז בפעם הבאה שאתם מרגישים שאתם צריכים להגיש דוח למישהו, או משהו, או לעצמכם, תיזכרו שזה רק רואה החשבון הפנימי ששכח לנשום לרגע. תגידו לו שהוא עשה עבודה מדהימה עד עכשיו, אבל הוא יכול קצת להרפות, כי יאללה הבנתם כבר את הפואנטה. תציעו לו ללכת קצת לים, לעשות טאי צ'י, לגלות כישורי ציור חבויים, כל מה שלא עושים כשיוצאים לפנסיה. הוא הרי כבר לא צעיר אחרי הכל, ועם יד על הלב, גם לא פשוט לו לתחזק את כל המסדרונות האינסופיים הללו, עמוסי הדוחות והספרים הכבדים עבי הקרס. עדיף לו שיעבור לדירת סטודיו חמודה ומגניבה, בדיור מוגן, ככה הוא ישלם גם פחות ארנונה. ואז הוא גם יוכל להפשיר את הקרקעות הללו ועם המקום שיתפנה הוא יוכל לעשות משהו הרבה הרבה יותר מניב מארכיון. הוא הרי רואה חשבון, הוא אמור לדעת את זה.
