האמת, שהקנאה לא ממש הבינה איך זה קרה לה. איך קרה שמכל קשת הרגשות הרחבה, והמכובדת יש לומר, היא קיבלה את יחסי הציבור הגרועים ביותר.אגב, אם תרצו לקחת פעם משרד יחסי ציבור, אל תקחו את זה של הקנאה.
בכל פעם שהקנאה הרגישה שהיא רוצה קצת להתבטא, המערכת מיד הייתה מתכווצת. "זה לא יפה", היא הייתה שומעת אותם אומרים לה, "זאת צרות עין", הם היו לוחשים לעברה. והיא? היא לא הבינה איך יכול להיות שהיא זאת שצרה. הרי הפחד מכווץ הרבה יותר ממנה, וכל ההצטדקות הזאת, לא מצירה? אבל זה הספיק לה בשביל לשתוק. היא למדה להחביא את עצמה.
אז, היא עוד לא ידעה שכמה שלא תנסה להסתיר את עצמה, להיעלם היא לא תוכל לעולם.
הקנאה הייתה חייבת להודות שהיא גם לא הבינה איך עם השנים רגשות חזקים, לפחות כמוה, כמו פחד וכעס, קיבלו לגיטימציה והביעו את עצמם בחופשיות. כולם יכלו להיות הם ורק היא לא. היא לא יכלה אפילו לחשוב על זה, להגיד בקול רם, שלם, "זאת אני, הקנאה", כמו שהפחד אמר שהוא מפחד, והכעס סיפר שהוא כועס (לפעמים אחרי שסיים, אבל עדיין). היא הייתה די בודדה.
******
הבדידות הזאת, הובילה בסופו של דבר לחיבור שלה עם הבושה, שגם היא הייתה קצת כמוה, לא מתערבבת. הקנאה הרגישה שהבושה משלימה את החוסר הזה שהיה לה, ואולי כי אף אחד אחר לא רצה להתחבר אליה (חוץ מקורבנות, אבל זה כבר סיפור לסיפור אחר).
הן הפכו לצמד: בכל פעם שהקנאה הגיעה, הבושה הייתה מגיעה איתה. צמד חמד, אפונה וגזר. הבושה לימדה אותה לא מעט: בכל פעם שהקנאה הרימה ראש, הבושה מיהרה להרגיע אותה, מסבירה לה בשקט ש"זה לא יפה", שהיא צריכה להתבייש, ועדיף לה להחביא את עצמה, וכמה שיותר טוב.
הקנאה כבר לא זכרה, שפעם, מזמן, היה לה תפקיד. היא כבר לא זכרה את עצמה לבד, בלי הבושה שהשתרכה אחריה לכל מקום. מצד אחד, זה היה לה נעים, כי היא אף פעם לא הייתה לבד, אבל לפעמים, בלילה, כשהבושה הייתה הולכת לישון ומניחה לה קצת, היא הרגישה קצת הקלה.
******
בלי הנוכחות של הבושה הקנאה הייתה מצליחה להיזכר מה היא באה לפה מלכתחילה. היא הייתה עושה את זה בשקט בשקט, גם בשביל לא להעיר את הבושה, וגם כי היה לה קצת מפחיד להיזכר. אבל כשהייתה מרשה לעצמה, היא לפתע הייתה נזכרת שפעם, מזמן, היא דווקא הייתה בסדר –
היא נזכרה שהיא הייתה מתבוננת החוצה, מזהה שם בחוץ משהו וזה היה מזכיר למערכת מה היא רוצה. היא נזכרה שהיה לה כוח להניע, ולא מעט כוח! היא הייתה יכולה להזיז את כל המערכת לקראת משהו שהיא רצתה באמת. לפעמים, המערכת הייתה מתבלבלת, ואז הקנאה הייתה קופצת ומזכירה לה – זה באמת מה שאת רוצה! זוכרת? מזכירה למערכת שגם היא ראויה למה שהיא רואה בחוץ, שגם לה מגיע.
התחושה הזאת, שיש לה תפקיד, עשתה לה נעים. הנה היא לא סתם פה, גם היא לגיטימית. אז נכון שאומרים שהיא גורמת לירקת, ולפעמים הכוח שלה יכול לשרוף כמה פיוזים, אבל אי אפשר לקחת ממנה את התפקיד, אחרת היא לא הייתה שם, לא?
זה נכון שיש לה כוח, שהיא יכולה לשרוף לפעמים, הקנאה הזאת. אבל היי, אם מקשיבים בשקט, בעיקר כשהבושה ישנה, אפשר להיזכר איך להשתמש בו. להשתמש בה כמזכירון למה אנחנו באמת רוצים. היא אמנם מתוכנתת להביט החוצה, אבל אם לומדים לאלף אותה, להכיר בה, היא מבטיחה שהיא תחזיר את המבט פנימה -ותזכיר לכם, בעדינות, מה במציאות החיצונית הזאת מדליק אותה, ומה בתוכנו מבקש לפרוץ ולהתמשש.
בשביל זה, היא החליטה, לא תהיה ברירה. היא תהיה חייבת להיפרד מהבושה. יש לה כוח לעשות את זה. היא ידעה.
