הדבר האחרון ששגרה רצתה היה לעבור דירה.
אם הייתם שואלים אותה, היא הייתה מעדיפה לתרום איבר, לנקות פאנלים ואפילו להתנדב לרוקן כלובים בגן חיות, רק לא לעבור דירה.
אבל כמו בחיים, לא תמיד הכל קרה כמו שהיא רצתה. ולא תמיד שאלו אותה.
עתה היה עליה לעבור דירה.
שוב.
האמת הייתה שהיא פחדה פחד מוות ממעברים.
היא פחדה שלא יהיה לה נוח, עכשיו להתרגל מחדש עד שכבר התרגלה והכל הרגיש לה מוכר ובטוח. היא פחדה מאי הודאות, איך תמצא דירה שתתאים לה בול, כמו הדירה הקודמת שלה, למשל.
באותם רגעים הייתה שוכחת שגם לדירה הזאת, בה כל כך נאחזה להישאר עכשיו, היא לא רצתה לעבור בהתחלה. וגם לא לזאת שלפניה. וזאת שלפניה.
היא שכחה כמה מהר הייתה מסתגלת מחדש לכל דירה חדשה. כזאת הייתה שגרה, שכחנית.
********
לא היה שלב במעבר דירה ששגרה לא שנאה. החל מהאריזה, אחת הפעולות המעיקות ביותר, שהכריחו אותה להתעמת עם שאלות מהותיות, הרות גורל – מה סיים את תפקידו ומה ממשיך איתה הלאה, על מה לוותר ומה להשאיר. מה עיקר ומה טפל. כל החלטה כזאת הייתה עבורה קשה מנשוא והיא הרגישה שהיא חורצת את גורלה ממש.
שלב ההובלה לא היה נעים יותר. היא הרגישה כי המובילים, נעימים ככל שניסו להיות, היו נכנסים לה היישר לתוך קודש הקודשים שלה, נוגעים, מרימים, ממששים. זה איים על בריאותה הנפשית.
היא ידעה שהכוונות שלהם טובות, ושהפעולות שלהם הן לצורך, אבל זה עדיין לא שינה את התחושה.
גם הפריקה הייתה קשה לה. הכאוס מסביב חגג ואם מישהו היה מעביר אותה באותם רגעים בדיקת אמת בפוליגרף, והיה שואל אותה אם הבלגן הזה יסתדר באיזה שלב, היא הייתה עונה שלא. לעולם לעולם זה לא יסתדר, והמכשיר היה מספר שהיא דוברת אמת.
אגב, גם אם היו שואלים אותה אם היא מעדיפה למות עכשיו והיא הייתה עונה בחיוב, המכונה לא הייתה זזה במילימטר.
עוד ועוד ארגזים, שברי החיים הקודמים שלה, הוטלו לתוך המסגרת החדשה, לא קשורים, ומה באמת הקשר? שגרה הרגישה שהיא עצמה מאבדת קשר למציאות.
אבל השלב הכי קשה, הקשה יותר מכל, היה העיצוב. רק המחשבה על שבירת קירות או אינסטלציה חדשה שמצריכה הרמת בלטות איימה למוטט אותה וגרמה לה להיאחז בכל דירה, קטנה, מתפרקת ולא מתאימה ככל שתהיה.
********
נקישות עדינות על הדלת ניערו אותה.
"את לא כועסת שנכנסתי נכון?" אוויר רענן חדש, מאוורר, מואר נכנס פנימה.
"אם רק היה לי כח לכעוס", מלמלה. היא רק רצתה לבכות. "ומי כבודו?"
"תקשיבי, הולך להיות כאן מדהים. מדהים. את מקשיבה לי?" הוא כבר החל להסתובב בדירה, מודד קירות ומרצפות. "הולך להיות כאן לא פחות ממדהים", הוא הישיר מבט עמוק לעיניה.
שגרה נאנחה וחייכה חיוך קל. הראשון מזה יומיים.
התברר ששינוי, מעצב הפנים הנחשב ביותר באזור כולו, הגיע עד אליה.
"רק תעשה לי טובה, אל תשבור שום קיר, אני לא אעמוד בזה עכשיו", היא כמעט התחננה אבל הוא רק חייך אליה. "לפעמים בכלל לא צריך, רק מעצבים מחדש את הפנים".
שינוי ניגש מיד למלאכה. הוא סידר את הספה בדיוק הפוך מאיך שהיא תכננה להציב אותה, גרר את המיטה למקום שכלל לא חשבה עליו ועשה סידור מחדש של כל תכולת ארונות המטבח.
שגרה הרגישה שזיעה קרה נוטפת על פניה, הנשימות שלה התקצרו.
"את תתרגלי", הוא הניח יד רכה על ידה, "הרבה יותר מהר ממה שאת חושבת".
********
כל אותו יום שינוי לא ישב לרגע. הוא לא הניח לאף ארגז לחמוק תחתיו. הזיז, פרק, ניקה, גרר, ארגן מחדש. הכוחות שלו היו בלתי נלאים.
מהכאוס המטורף החלה להתגלות לאט לאט תמונה ברורה, בהירה, נעימה. מתוך הכאוס התגלה לפתע בית.
"זה ייקח לך כמה ימים, אבל אז תתחילי להרגיש נוח שוב. את תלמדי את השבילים לכל מקום ופריט עד שיהפכו לחלק מגופך, את תביני עד כמה הדירה הזאת הולמת אותך, את תשבי מול החלון הנפלא הזה, על הכורסה היפה הזאת, תצפי בשקיעות ותברכי על המעבר", שינוי, שהפך פיוטי לרגע, חייך אליה והושיט לה מתנה.
שגרה חייכה גם היא. בתוך האריזה חיכה לה שלט לבית:
"השִׁגְרָה שֶׁגָּרָה כאן".
היא חייכה שוב.
"את יכולה לגור בכל מקום, ברגע שעיצוב הפנים מותאם בדיוק בשבילך".
שגרה הבינה שלא תמיד צריך לשבור קירות ולהרים מרצפות ושכורסה מול שקיעות יכולה להיות כל כך מלאת משמעות.
במעבר הדירה הבא שלה, היא כבר קבעה מראש עם שינוי. "יאללה, בוא נשבור כמה קירות".
