השעה הייתה שעת לילה מאוחרת.
קול המהום דפיקות הלב נשמע מרחוק, רחשי עיכול קלים עלו ממעמקי הבטן.
הכל היה שקט ורוגע.
חוץ מחדר המיון של המערכת, כמובן.
זאת הייתה השעה שכל המחשבות היו משתוללות, מה שלא פעם הוביל להתנגשות חזיתית ולביקור- כמו שכבר ניחשתם- בחדר מיון.
הפחד, מנהגי האמבולנס הותיקים במערכת, עם רזומה מרשים בטיפול במחשבות, היה מתרוצץ כמו משוגע ומוביל בקולי קולות את המחשבות הפגועות, למרות שכל השבילים היו פתוחים בשעה הזאת.
"פנו דרך", הוא היה צועק לאף אחד, וממהר להוריד את המחשבה הפצועה בחדר המיון.
בחדר מיון קיבלה את פניהם אי הודאות, אחות מוסמכת, שעד היום אף אחד לא הבין איך דבר היסטרי קיבל דווקא את משמרות הלילה, שהתנועה בהן הזכירה את התנועה בטיימס סקוור בסוף יום עבודה. אבל הוותק שלה לא איפשר לאף אחד להגיד משהו ומרוב שהיא תמיד הייתה שם, אף אחד לא חשב שיכולה להיות אופציה אחרת.
"מה קרה?????? מה איתה????? מה יהיה???? היא כבר גמורהההההה" היא הייתה צועקת,, בלי להבין בכלל מה קרה והמחשבה המסכנה, שאם לא התעלפה קודם לכן באמבולנס, זה היה הרגע בו היא הייתה מתעלפת על המקום.
לא פעם, המחשבה שהייתה מגיעה בכלל לא הייתה פצועה, או רק פצועה ממש ממש קל, אבל הנהלים במערכת היו ברורים: כל התנגשות הייתה מחייבת פינוי וגם דימיון של התנגשות, מה שקרה כל הזמן בערך. המחשבות היו מאד מהירות, חלקן נסעו בלי חגורות בטיחות, חלקן עפו ממש, אבל הפחד היה מהיר מהן ומגיע תוך שניות. לפעמים, אפילו רגע לפני ההתנגשות.
אי ודאות הייתה שולחת את המחשבות לאינספור בדיקות, "רק לוודא", ואף בדיקה לא הייתה מספיקה לה אף פעם בשביל להרגיע אותה ולשחרר את המחשבה. לפעמים היא הייתה עושה את אותה בדיקה שוב ושוב ושוב, בלופ. ועדיין. זה לא היה מספיק.
"תראי, אני כבר ממש ממש בסדר", המחשבה הייתה מנסה, אבל אי ודאות הייתה מסבירה לה שזה הליך "פרוצדורלי", ומחזירה אותה בלחץ פיזי מידתי למיטה.
*****************
בוקר אחד, אחרי משמרת לילה מטורפת במיוחד, שבעיקר הדירה שינה מעיני המערכת, אי ודאות ישבה מול מסך המחשב ועברה על אינסוף תוצאות הבדיקות של המחשבות מהלילה.
האמת, שהיא בעצמה הייתה כבר גמורההההההה מתה, אבל אין סיכוי שהיא תעזוב משמרת בלי שיהיו לה את כל התשובות, מה שאף פעם לא קרה, כמובן.
בעודה מחזירה את המשקפיים לאפה, כי אי ודאות לא ראתה טוב מאז שהיא זוכרת את עצמה בערך, נכנסה מישהי במשהו שנע בין חלוק רופאים לבין לגלביה. האמת? די שיקי אפילו, באופן לא ברור.
"מה קרה???" אי ודאות כמעט התהפכה על הכיסא שניסתה לקום לעברה. "הכל בסדררררר???????" היא שפכה על עצמה את הקפה ה-17 שהכינה לעצמה מתחילת המשמרת.
"לא קרה כלום", היא חייכה אליה והביטה סביב, בסיפוק משהו. "והכל בסדרררררר", היא חזרה על דבריה, אבל בשקט.
"אז מה את עושה פה??????? בטח קרה משהו, איפה פחד????? בואי תשכבי על המיטה", היא כבר דחפה אותה על המיטה הקרובה והתכוונה לקחת לה מדדים.
"אין צורך. פחד הלך לישון. שיחררתי אותו אחרי שהוא עבד כבר שבוע רצוף. הוא כבר לא ידע איזו מחשבה הוא מפנה ולאן", היא חייכה אליה. "עוד מעט גם את תלכי לישון, וכשתקומי, אנחנו נתחיל לעבוד על התפקיד החדש שלך ואני התמסרות ביי דה ווי, אני מהרפורמה החדשה במערכת, נעים לי מאד", היא לחצה לה יד והביטה לה בעיניים במבט ארוך.
*****************
"פנו דרך", פחד צעק ברמקול של האמבולנס, צופר בקולי קולות, על אף שכל הדרכים היו ריקות.
"אין צורך", אי ודאות חייכה אליו והתבוננה במחשבה ששכבה המומה באמבולנס. הפחד קפא על מקומו, הפעם מהלם.
בהמשך הוא יגלה שב-99 % מהמקרים אי וודאות הייתה משחררת את כל המחשבות רק ממבט קל באמבולנס. היא הייתה נותנת להן יד, כוס מים, לפעמים אקמול, מזמינה להן מונית. וזהו. .
"אבל מה יהיה????", פחד היה נלחץ.
"יהיה מה שיהיה", אי ודאות הייתה חוזרת על מה שהתמסרות לימדה אותה, וזה היה ממש נעים. והספיק.
*****************
במקום להשקיע בחדר המיון, התמסרות החלה להשקיע בבניית מסלולים חדשים, שהביאו להרבה פחות התנגשויות של מחשבות ומכאן להרבה פחות עבודה בחדר המיון.
משמרות הלילה בחדר המיון של המערכת הפכו להיות משעממות כמעט ועם הזמן היא הפכה לאלופת המערכת בתשחצים.
במידה ועדיין הייתה התנגשות, המחשבה המבוהלת הייתה מגיעה לאי ודאות והיא הייתה קודם כל מרגיעה אותה.
נותנת לה מים, לפעמים אקמול, ומחבקת אותה. וזהו.
אחר כך מסבירה לה שכולנו היומאן, ושהתנגשויות קורות, במיוחד כשרוצים לשנות מסלולים ובמיוחד בתקופות של פיתוח והרחבה של המערכת, ואז לפעמים מתנגשים. ואז רואים מטושטש, כתוצאה מהתנגשות כמובן, והכל מתבלבל, ולא יודעים לאן, ולא יודעים מה יהיה, ולא יודעים איך ועוד מלא מילות שאלה.
"אבל את יודעת מה?", אי ודאות הייתה מלטפת את המחשבה, שכבר הייתה נרגעת עד אז.
"מה?"
"זה בסדר", היא הייתה מחייכת אליה. "זה בסדר לא לדעת, ולהיות באי ודאות ולא לדעת לאן ואיך ומה", היא חזרה על הדברים שלמדה מהתמסרות. "יהיה מה שיהיה", היא הייתה מחייכת אליה ומשחררת אותה. וברוב הפעמים, זה הספיק.
