חנות המזכרות של למידה

"שברת שילמת", למידה סיימה למרקר את השלט הגדול שלה בטוש אדום זוהר.
היא לקחה שרפרף מתפרק ועלתה עליו בגוף כבד על מנת לתלות את השלט. השרפרף חרק קצת תחתיה. היא הייתה כבדה, או בעלת "עצמות כבדות" כמו שהייתה נוהגת לומר על עצמה, למרות שלא תמיד היא הייתה ככה. פעם היא הייתה הרבה יותר קלילה. וגמישה. עכשיו היא בעיקר פחדה ליפול, ולשבור משהו.

חנות המזכרות שלה הייתה מוסד ותיק במערכת, ופעם היא הייתה מלאת חיים. היום, כמעט ולא היו בה מזכרות על המדפים, ואלה שכן היו שם בעיקר העלו אבק.
***********
במקום שבו שכנה חנות המזכרות היה פעם שדה ריק, רחב ידיים. למידה לא תשכח לעולם, כיצד הביטה בו, צעירה ומתרגשת, ופשוט ידעה ששם תהיה החנות שלה. חנות עם דברי ערך, שיעניקו ערך לכל קונה; חנות שתעלה חיוך לכל אחד שייכנס, שתזכיר לו בדיוק את מה שהוא צריך להיזכר בו. היא גם ידעה שיהיה לה שוק נהדר, לחנות המזכרות שלה, במיוחד במערכת שכולם בה שוכחים הכל בערך על בסיס רגעי. בדיוק בשביל זה תהיה להם חנות מזכרות, היא חייכה לעצמה מרוצה.

היא בנתה את החנות מאפס. בעשר אצבעות. בהתחלה לא היה חיבור לתשתיות, לא אור ולא מים. את הכל היא עשתה לבד, כמעט.

היא הייתה עובדת מהבוקר עד הערב, מנקה, מחברת, מעצבת, מזיזה. היא בחרה כל מזכרת בייבוא אישי, בהמון תשומת לב, אותה הייתה משקיעה במזכרות יקרות הערך שלה. מבריקה אותן, מבליטה את יופיין המיוחד. כל מזכרת כזאת הייתה מקבלת יחס vip. למידה הייתה מוודאת שכולן מזכירות היטב את כל מה שצריך – מגובות בכל התחושות והחושים שיהפכו כל אחת ואחת מהן לכל כך מיוחדת, כפי שהיא.

בסוף היום למידה הייתה מניחה רגליים על השרפרף החדש שלה והייתה מתבוננת מרוצה בחנות שלה. היא ידעה שהיא הולכת להיות להיט. שהיא תהפוך את החנות הזאת למקום של חיים ורוח ואמת.

ואכן כך היה.

כל לקוח שהיה מופיע מהסס בפתח החנות שלה היה זוכה בחיוך מאיר פנים. היא הייתה מדרבנת אותו להיכנס, להסתובב ולהרגיש. להתחבר. היא הייתה נותנת לו להסתובב בין המדפים, מבקשת ממנו לא להתבייש לגעת, להרגיש. לא פעם היא הייתה מושיטה לו טישיו, כי משהו במזכרות האלה, אותן בחרה בקפידה, באמת היה נוגע ללב. ולא בגלל שהן היו יפות או נצצו באור יקרות. ממש לא. היו כאלה שכן, והיו כאלה שממש לא, אבל כולן אהובות עליה באותה מידה. כולן היו שלה וזאת גם הייתה היחודיות שלה.

החנות פרחה. עוד ועוד מזכרות עיטרו את המדפים ולפעמים החנות הרגישה יותר כמו סדנת יצירה מאשר חנות. אבל עם הזמן שעבר, היא הרגישה פתאום שזה לא מספיק. שמשהו חסר שם, שהגיע הזמן לגדול. להתרחב. אולי היא צריכה להכניס שותף, שייקח את החנות צעד אחד קדימה?
במקרה שלה, זאת הייתה שותפה ואת רגע כניסתה לחנות המזכרות אף אחד במערכת לא יישכח לעולם.

*****************
הדבר הראשון שהדחקה עשתה עם הכניסה שלה לעסק, היה לעבור על כל המדפים ולמיין את המזכרות. ייאוש, העוזר האישי שאלוהים יודע מאיפה היא הביאה איתה, היה עובר אחריה עם פנקס ושק גדול, וכל מה שהדחקה הייתה מורה לו להוריד מהמדף, הוא היה מכניס לשק הגדול שלו, שגדל בהתאמה עם כמות המזכרות שנכנסה אליו.

הדחקה לא הרבתה בהסברים למה היא בוחרת להוריד מזכרת כזאת או אחרת, היא פשוט הייתה מביטה בהן ואם הרגישה שהן נוגעות קצת יותר מדי, או שהיא צריכה יותר מנייר אחד של טישו, הופ! המזכרת כבר הייתה פאסה, ועוברת לשק הגדול של ייאוש.

"תאמיני לי, הכי טוב ככה" היא הייתה אומרת ללמידה, "מי צריך את הכאב ראש הזה. וחוץ מזה, יש פה דברים שבכלל לא שייכים אלינו, מה הקשר בינם ובין החנות הזאת? אנחנו רוצות להיות חנות בוטיק, נכון?" למידה לא הסכימה, אבל היא האמינה לה, היא האמינה שהדחקה יודעת מה היא עושה ושהיא עושה את הכי טוב לעסק.

"אולי לפחות ייאוש יוריד אבק ממה שכן נשאר?" למידה ביקשה, מגמגמת, והדחקה הנהנה לעברו בראשה, מאשרת, ומיהרה להיעלם בכוך שלה, שאמונה אפילו לא ידעה על עצם קיומו בחנות.

ייאוש הייתה מתחיל במלאכה בחוסר רצון מוחלט, ובשנייה שהדחקה הייתה נעלמת גם הוא היה נעלם. למידה הייתה מוצאת אותו ישן באיזו פינה חשוכה, מתכסה בשמיכת אבק שהתקין לעצמו.

וככה, הלכו ונעלמו יותר ויותר מזכרות מחנות המזכרות של למידה. כל אלה שהיו "לא שייכים אלינו", כל אלה שהיו "נוגעים מדי", "מרגשים מדי", "מזכירים מדי" – כל אלא נעלמו כאילו לא היו שם מעולם. למידה לא הבינה אפילו לאיפה הן נעלמים וחשדה שלייאוש יש קשר עם המאפיה של המערכת שהצטיינה בלהעלים דברים.

את המזכרות הבודדות שנותרו היא מיהרה לכסות בניילון פצפצים עבה, שהקים חיץ ביניהן ובין העולם. מעכשיו אסור היה לגעת בהן, והשלט הגדול "שברת שילמת" הבהיל כל כך את הלקוחות, עד שהם הלכו ונעלמו, כמו הדחקה.

*************
יום אחד, פעמוני הדלת של החנות בישרו על פתיחתה.
"מי זה יכול להיות" למידה תהתה, כבר כל כך הרבה זמן לא היה פה אף אחד, היא חשבה לעצמה.
"אולי את מחפשת עובדים?"
"לא" היא ענתה נחרצות. הלוואי, היא הוסיפה בליבה. היא הייתה בטוחה שהדמות בכניסה תמהר להסתלק מחנות הרפאים שלה כשם שבאה, אך זאת נכנסה בשקט ודאגה לסגור אחריה בשקט את הדלת.
"אין לנו יותר מדי מה להציע כמו שאת רואה, ושברת שילמת!" היא מיהרה להוסיף, אך הגברת לא נבהלה ולא נעלבה ולא ברחה, אלא רק חייכה אליה ונעלמה בין המדפים.

*************
עד היום אף אחד לא יודע לאן נעלמה הדחקה. היו לא מעט שמועות, כנהוג במערכת, אבל מקום הימצאה לא נמצא לעולם. אחת החשדות, אגב, הייתה שהיא נעלמה מעבר לים עם ראש המאפיה שהיה אחראי, לכאורה כמובן, על העלמת המזכרות היקרות.

"חנות המזכרות של למידה" הפכה ל"חנות המזכרות של למידה ובחירה", שהתחילה כעובדת בהתנדבות ולאט לאט הן הפכו שותפות.

בחירה התגלתה כאומנית בארגון וסידור המרחב, והיא שינתה את המדפים בחנות שפתאום הפכה מרווחת הרבה יותר.

הן מצאו את מצבור המזכרות האבוד שייאוש הדחיק בעליית הגג. למידה כבר רצתה להתנפל על כולן ולהחזיר אותן למדפים, אבל בחירה הניחה יד רכה על כתפה וחייכה. "חלק באמת כבר לא שייכות אלינו, והאמת? שהן אף פעם לא היו שלנו" היא החלה למיין ולסנן את כל מאות המזכרות שהיו שם. היא ידעה בדיוק מה צריך להישאר ומה אפשר לשחרר באהבה. המדפים התמלאו שוב, כל מזכרת קיבלה את מקומה המתאים, והיה מקום לכולן. בחירה בחרה אותן אחת אחת ולמידה הייתה מבריקה אותן באהבה.

בסוף כל יום, הן היו מרימות רגליים על השרפרף העתיק, מתבוננות בהנאה בחנות המחודשת שלהן שאכן הפכה לחנות בוטיק, אבל אחרת לגמרי. לא פעם זה היה גם הרגע בו הן היו שולפות ממחטה דקה מחבילת הטישיו הקרובה, ומנגבות דמעות מעיניהן. אלה היו דמעות של התרגשות, וסיפוק, וקצת של כאב ושל געגוע, ותמיד הייתה מתלווה אליהן אנחה גדולה ומאד מאד משחררת.