"לאבא שלי יש סולם…" כתבה תלמה אל-יגון רוז על אביה שנפטר. שיר ילדים שלימים הפך לנכס צאן ברזל, אלא ששורות הסיום הושמטו: "אז למה כששרתי לו שיר שאהב, נרדם הוא פתאום ועצם את עיניו?". כנראה שניסינו לחסוך לילדנו את ההתמודדות עם סוף ומוות. נדמה לנו שעלינו לשמור על הילדים מעובדת סופיות החיים, אבל על מי באמת אנחנו שומרים?
הרחקנו מאתנו את המוות ככל האפשר, רגשית וגיאוגרפית. מיקמנו את 'בתי האבות' בפאתי העיר, החלפנו את השם 'בית אבות' ל'דיור מוגן', כשלמעשה אנחנו חפצים בעיקר להגן על עצמנו. אנשים מתים ואנחנו אומרים לנותרים 'שלא תדעו עוד צער'. יצרנו תבניות על תבניות בשביל להמשיג לעצמנו את המוות, ואולי לא הבנו כלום.
בשיעור 'לרקוד עם הפחדים' פריידי דיברה על הנחת היסוד שאנחנו חיים בעולם האשליה. מכאן שגם הפחדים הם שקר, הם חלק מאותה מציאות מדומה המשתקפת לנגד עינינו. במובן זה, הפחד מהמוות הוא האשליה הגדולה מכל, המוות קוטע את הסרט המוקרן ומחבר אותנו לאמת גדולה יותר: בו 'הצופה' בסרט של חיינו מעולם לא נולד ולעולם לא ימות.
אם "הסוף" הוא רק מות העצמי השקרי, אז ממה באמת אנחנו כל כך מפחדים?
באופן אישי, אני חושב שהפחד שלנו מהמוות הוא פחד מהחוויה שאנחנו דורכים במקום בו אלוהים לא בנמצא. אנחנו מבוהלים שאלוהים נטש והפקיר אותנו בעולם כאוטי ואלים בו סכנת המוות מרחפת מעל ראשנו. לעמוד מול האכזריות האנושית, להיות בסכנה קיומית ולא להרגיש את אלוהים זה אירוע מעורר פלצות.
בגיל ההתבגרות, כשהיינו מעלים שאלות פילוסופיות על החיים, שאלת אלוהים והשואה תמיד הייתה מגיעה. כל פעם אחר זרק בתורו לחלל האוויר- 'אם יש אלוהים, איפה הוא היה בשואה?'. אז אפילו לא הייתה לי התחלה של מחשבה הנוגעת לתשובה. בשנים האחרונות אני מבין שאלוהים אינו משהו חיצוני לנו שמטרתו למנוע חווית כאוס מוחלט, זה לנו שנדמה שבמקום בו מופר הסדר בצורה כה בוטה, הוא מקום בו אין אלוהים.
היום הרביעי לתרגול אל-מורא נפל על ערב יום השואה. לפני שפריידי התחילה את המדיטציה המונחת היא הביאה ציטוט מיומנה של אתי הילסום. אישה אחת מני 6 מליון שפגשו באופן ישיר את המוות. אך היא, בשונה מרובם, הלכה בעיניים פקוחות ובשאר רוח עד דרכה האחרונה.
היא ידעה באופן ברור כי אלוהים נמצא בתוכה, ודבקותה בידיעה זו העניקה לה כוח מול המוות, ממנו כלל לא פחדה.
ביום הזיכרון באופן דומה, גם שם יש מי שטועה לחשוב שאלוהים נפקד. גברים צעירים נדרשים בשירותם הצבאי להתחשל מול סכנת המוות הפוטנציאלית ולהסכים להקריב את עצמם ללא כל טענה. המתפקדים לציווי פוגשים בשדה הקרב מציאות בלתי נתפסת שאינה ניתנת להכלה. מול מה שאיננו מכילים אנחנו בזעקה לאלוהים- איכה?
מי שהוליך אותנו למחוזות קיצון אינו אלוהים, זו ההתנהלות האנושית שגררה אותנו לשם. אולי נדמה לנו שאלוהים לא היה בנמצא, אך מה שלמעשה לא היה בנמצא הוא החיבור הפנימי לאלוהים שאנחנו. ביום בו נבין שכל צורות החיים שהלבשנו על עצמנו הן אשלייה אחת גדולה, מלאומיות, דת, מגדר, מוצא ועד גופנו. נגלה את טבענו האלוהי הנצחי ונשתחרר מפחד המוות והפחד איש מרעהו.
