"זה לא הגיוני", היגיון נתן מבט נוסף במפה והרים מבט תוהה סביב. "איפה זה אמור להיות?"הוא התיישב רגע על אם הדרך וניגב את הזיעה ממצחו.
כל כך הרבה זמן הוא חיכה למסיבה הזאת, כל כך הרבה זמן הוא שמע עליה, עד שיכול היה להישבע שזאת בטח עוד אחת מהשמועות האלה שהיו רצות להן במערכת, אגדה אורבנית.
מאז שהוא זכר את עצמו הוא תמיד ידע בדיוק לאן ללכת, והאמת? שגם לא היה אירוע שלא הזמינו אותו אליו.
כולם תמיד היו מבקשים את האישור שלו, והוא, קול כזה, עם קיסם קבוע שתקוע בזווית הפה, היה פוסק – הגיוני או לא הגיוני. וזהו. זה הספיק בשביל כל המערכת לקבל החלטות.
אז, הוא בכלל לא הבין מה ההשלכות של הפסיקות האלה שלו, שהוא כל כך אהב לפסוק עם הקיסם בזווית הפה, בנונשלנטיות כזאת; הוא לא הבין כמה הזדמנויות חדשות נשארו בחוץ, כמה רעיונות התפספסו, כמה התחלות נגדעו עוד לפני שהתחילו בגלל הפסיקות שלו, הגיוני או לא הגיוני, מבלי שהקיסם יזוז אפילו.
עבורו, זה היה מאד ברור ובלתי משתמע לשתי פנים וזה מה שהוא ידע. או שזה הגיוני. או שלא. וזהו.
ובגלל זה לא היה אירוע שהוא לא היה מוזמן אליו. רשמי יותר או פחות, רב משתתפים או ישיבה סודית וממודרת, תמיד הוא היה שם, תמיד הזמינו אותו ותמיד קיבלו אותו עם קפה שחור וקיסם בצד, למרות שהתרומה שלו לישיבה הייתה מילה אחת. או שתיים. תלוי.
עכשיו, הוא ישב לו פה על אם הדרך והרגיש אבוד. לראשונה בחייו לא היה לו מושג איפה הוא נמצא. הוא נאחז במפה, והרגיש איך טיפות זיעה קרה צונחות מידיו. "משהו פה לא הגיוני", הוא מלמל לעצמו, והפך את המפה, שוב, אולי זה יהיה הגיוני יותר. זה לא היה.
בסופו של דבר הוא נרדם.
*************
קולות רחוקים משכו את תשומת ליבו. הוא ניסה להיישיר מבט לעברם – לראות את הקולות, אבל הוא לא ראה כלום. הוא הסביר לעצמו שאם הוא שומע קולות, הגיוני שיש שם גם מישהו שמפיק אותם, אבל זה לא עזר לו. "יש מצב שאלו הקולות הכי מוזרים ששמעתי בחיי", הוא חשב לעצמו, כי הוא ידע שהוא שומע אותם, אבל הם לא הגיעו מבחוץ. הם כאילו נבעו מבפנים, מתוכו, אז הוא עדיין לא ידע לאן ללכת.
גם העיניים שלו התנהגו אחרת. הוא ניסה למצמץ אבל אי אפשר היה להתווכח עם מה שנשקף אליו: גושי צבע עזים הקיפו אותו מכל עבר, מוגזמים, שנזלו זה לתוך זה, טפטפו מחוץ למסגרות שלהם והפכו לצורות משונות שהוא טרם ראה (כי הן לא היו הגיוניות, כמובן). והיה להם גם קצב אחר לגמרי מזה שהוא היה רגיל, למראות האלה, הרבה יותר מהיר, ואיטי, בו זמנית.
לפתע הוא הוא הבחין בשולחן גדול וארוך, ערוך להפליא עם דברים שהגיון לא ראה בחייו. רגע לפני שהוא כבר רצה לפסוק שזה לא הגיוני, התיישב לידו מישהו, ומיהר לומר לו "זה כן".
היגיון היה בטוח שהוא הוזה, כי מעבר לזה שהדמות לצידו קראה את המחשבות הפנימיות שלו, ואף הגיבה להן! היא גם נראתה ממש, אבל ממש כמוהו. הוא, אבל בוייב אחר. משוגע יותר, גמיש יותר, קול הרבה פחות.
"איך ידעת מה אני רוצה להגיד?", היגיון שאל, אבל כבר הבין שהוא לא באמת שואל והדבר הזה, שממש דומה לו, עונה לו גם בלי לשאול.
"אה, זה קל. אני ההיגיון המטורף, כוס תה?" הוא חייך אליו ואז הוציא מגילה מהכיס שנפתחה לכרזה ענקית – מקצה העולם עד קצהו, ועליה היה כתוב באותיות קידוש לבנה :"ברוכים הבאים למסיבת התה של ההיגיון המטורף".
"יש שחור?" היגיון שאל שוב, בלי קול. אבל ההיגיון המטורף שלצידו רק הערה לתוך הכוס שלו משקה מתוך קומקום ארוך זרבובית, שממנו ניגר משקה בצבע של כל הצבעים בעולם.
הוא טעם בהיסוס. היה לזה טעם של כל הטעמים בעולם, כמובן, כאילו מישהו לקח וערבב קופסה שלמה של סוגי תה מקפולסקי של שנות ה-80 ביחד ורקח את הדבר המשוגע הזה.
"איך זה שאתה כל כך דומה לא? זה לא הגיוני", הגיון המשיך, עדיין המום.
"מי החליט?" שאל אותו ההיגיון המטורף, והניח רגליים על השולחן, שכל אחת מהן נמתחה עד הקצה האחר שלו.
"אה, זה פשוט – או שזה הגיוני, או שזה לא", הגיון התעקש, מעביר את הקיסם מצד לצד בפיו.
"ממממ, ומי החליט את זה?" שאל אותו ההיגיון המטורף ולפתע קפץ מעל השולחן ונעלם.
הגיון חיפש אותו בכל דרך אפשרית שהייתה לו – בעיניים, באוזניים, ניסה להריח או למשש – והוא לא היה בשומקום.
"מי מחליט מה הגיוני ומה לא?" הוא לפתע הרגיש אותו בתוכו, בתוך נקודה קטנטנה בפנים, שלא היה לה קשר לשום חוש. הוא פשוט ידע את זה מבפנים, אבל לא כמו שידע תמיד עד אותו רגע. הוא ידע את זה בידיעה הפנימית הכי עמוקה שחש בחייו.
*************
כשהוא התעורר, על אם הדרך, הוא היה בטוח שהוא חלם את כל זה.
הוא הרים את הראש, וראה שעדיין היה שם בדרך הלא מוכרת הזאת, בלי יותר מדי שבילים סלולים וזה עשה לו נעים. "בטח חלמתי, זה הכי הגיוני", הוא שכנע את עצמו, אבל אז הוא ראה את המפה זרוקה לידו ועליה חתימה, באותיות קידוש לבנה:
"מי החליט?"/ הה. המטורף
לקח לו זמן להיגיון להתאושש מהמסיבה הזאת, שפילחה את חייו ללפני ואחרי. יש מצב שהוא היה בהאנג אובר כמה שבועות מהתה ההזוי הזה, ואחר כך הוא גילה שהמשפט הזה גם מקועקע לו על האמה של יד ימין. עד כמה שיכור הייתי? הוא ניסה להיזכר, אבל הוא הבין שזה היה הרבה יותר עמוק מזה.
הוא הבין שהאגדה האורבנית על ההיגיון המטורף היא פשוט שם אחר להיגיון הזה, ושהיא בכלל לא אגדה אורבנית אלא אמת לאמיתה. הוא הבין שההיגיון המטורף הוא לא אחר מההיגיון הפנימי שלו, זה שהיה שם עמוק בפנים, הרבה לפני שכל הדרכים כבר נסללו.
הוא חייך לעצמו חיוך פנימי ונשאר לשכב עוד קצת על הדרך, בעיניים עצומות, נהנה מהרוח שנעה בחופשיות באזור הפתוח הזה.
הוא קלט כמה רגיל היה לכל המבנים, והדפוסים הקבועים ולתבניות – שלא פעם הסתירו את הנוף ולא נתנו לאור להיכנס מרוב צפיפות. ואיזה נעים היו לשכב ככה, גם שזה לא היה הגיוני בשום דרך.
הדבר השני שהוא עשה היה להיפרד מהקיסם, לתמיד, ובמקביל הוא היה מתאמן ללא הפסקה במשפט הזה של ההיגיון המטורף, "מי החליט?" שנשאר חרוט לו עמוק עמוק בפנים.
