חלק א – התהליך האישי שלי
הודיה ראשית. אני רוצה להודות למורותיי: פריידי ואלימור, על כל המתנות, האמון והדרך. למאיה האהובה שהוצאת אותי לאור. ליפעת היקרה שהחזרת אותי הביתה. לכל צוות ההוראה בקורס. לחבריי לדרך במרחב, ולקהילה היפה שלנו. למטופלותיי הראשונות על האמון. לבת זוגי שרית שצומחת איתי ולצידי ללא תנאי ולילדיי – על עצם קיומכם היפה.
מהו תהליך התפתחות? היכן תחילתו? במסעי במרחב מודעות גיליתי שכל חיי הם עצמם צורה של התפתחות. בין מימדים, בין זמנים, בין דחיסויות, בין צורות ותצפיות – הרגע הזה, ההולך ומתהווה, הוא הטומן בתוכו את כל השיעורים, ואלו בכל רגע נלמדים מחדש. בחרתי כאן לתמצת כמה מהשיעורים המרכזיים שלמדתי בדרך.
כל מה שקורה לך – קורא לך. לפני ארבע שנים נקלענו אני ובת זוגי למשבר זוגיות חמור, ובצוק העיתים, חיפשתי לטפל בעצמי למען הצלת הקשר. בלי איזו סיבה מיוחדת, בתוך חיפושיי אחר טיפול, מצאתי את עצמי רושמת בגוגל את המילים 'פרח החיים' (אז לא ידעתי מהו בכלל). וכך הגעתי למודעה של מרחב מודעות. ומתחת לסיפור, שיקוף של הולוגרמה זוגית גוועת התברר כזעקה פנימית לאהבה עצמית ללא תנאי, ולחיים של תשוקה והגשמה.
כל רגע הוא החיים עצמם. לצאת מהמטריקס – בחירה לנכוח. למשוך בחוטים – בחירה להיות בגודלי האמיתי. התמרה – בחירה להיטיב עימי. שיקוף – בחירה לראות אותי. יהלום – בחירה להכיר אותי. משיכת חוט – בחירה לעצב את חיי. מדיטציה – בחירה להיכנס פנימה. הקשבה – בחירה לשמוע אותי. כנות – בחירה לבטא אותי ביטוי שלם. חיוך – בחירה לשמוח. הודיה – בחירה לראות את היש. בכי – בחירה לעבור דרך העצב. אינספור בחירות מובילות אותי להבין שאין אף רגע שמחליט על כל שאר הרגעים שאחריו, ואין אף רגע חוץ מהרגע הזה. ושחיי מודעות הם חיים של רגע אחד, בהווה מתמשך. וזה הרגע לבחור.
אחדות היא שם המשחק. יהלומים ראשונים גילו לי עולם שלם של אלימות פנימית. מסע אפי של התמרות הוליד אותי מחדש. יום אחד בשינוי חוזה התודעה הראשון, גיליתי שאני אור בתוך עולם של אור. יום אחר בשיעור אהבת אמת במרחב הכ"ח גיליתי שאני ראויה לאהבה מעצם היותי. ערימות של חקירות הובילו לדחייה הפנימית, לחוסר השייכות, לניתוק, לנפרדות, להיעדר הנוכחות, לנטישה. במעלה הספירלה הדרך מטפסת מגלות לאחדות. והנה, בלימודי המטפלים, בצריבה הראשונה בחיי, המנגנון המתגלה לא מפתיע… נטישה עצמית. מנגנונית ההישרדות שלי מזכירה לי תמיד – שהכל אחד, שאני אחד עם הכל, וכל פעם שאני נפרדת מתודעה זו, היא באה להחזיר אותי הביתה.
אני יודעת. המסע בתוך מרחבי ההולוגרמה הציב לנגד עיני צורות מעגליות וסיזיפיות, כל כך הרבה מקומות כבויים, מאולפים, מוח ולב שעברו אינדוקטרינציה עמוקה של אמונות מצמצמות. כמי שהתפלשה יום יום בחקירות של עצמה ושל חברי הקהילה בשירות בקו התמיכה 'קו למרחב', אחד הקשיים השכיחים שעלו היה התחושה שהן לא יודעות אם 'עשו טוב' את החקירה. ליווי של עצמי וליווי בקו, יחד עם קורסי המנהיגות והמטפלים, לימד אותי להקשיב ל'אוזנייה' שלי, לסמוך על כל אופני הידיעה שלי, להאמין ולדעת או להמציא (וזה בסוף אותו הדבר), להסכים לאמת הבלתי מעורערת שאני פשוט יודעת.
יש עם מה לעבוד. בתור 'ילדה מבית טוב' הגעתי לבגרותי כאדם סופר-אינטלקטואלי, רב תושייה ומולטי-כישרוני. אך כלים להתמודד עם עצמי בעולם– בתחום הזה… הגעתי ללא ציוד. לא שייכת, לא יודעת איך להיות חלק. יודעת לעשות הכל ומצליחה בהכל, אבל סובלת, חרדה, מחזיקה שליטה, נבהלת, טורדנית ומרגישה שמוכרת את נפשי לשכר, לדרגה או לעמידה בציפיות. החל מהיהלום המדהים, דרך משיכת בחוטים, ובתוך בית הספר לקסמים אמיתיים, הלא הוא מרחב הכ"ח, דרך מעבדת הרגשות במנהיגות וכמובן בחוד להב הגמא של פרוטוקולי הטיפול – קיבלתי כל כך הרבה כלים להתמודד עם החיים, להיטיב עימם ולהתפתח, ולטפל באחרים. כיום אני חשה כראשת שושלת – שיש בידי מטען נדיר של כלים, ושאני כבר מנחילה אותם מטה לדורי דורות, לצאצאיי הפיזיים והרוחניים. יש מלא עם מה לעבוד בעולם הזה וזה מרגש בעיני מאד.
הסכמה היא המפתח להתמרה. החקירה במטאיזם, כך אני מבינה אותה, מייצרת שיתוף פעולה סמוי בין מוח שמאל למוח ימין כדי להתחקות אחר הפער. לוויתור על הפער אני קוראת הסכמה – זו הנכונות לוותר על החלק הזה בי שאחזתי בו כל כך חזק ושירת אותי, ולקפוץ אל הלא נודע. ובתווך הזה מוח הזוחלים שלנו מתעורר בשיא אונו. הוא לא יעשה שום וויתור אלא אם יחוש שיש לו שרידות במצב החדש. כדי לקבל את ההסכמה שלו, נדרשת אקולוגיה רגשית מיטיבה – מצע רגשי מקיים – על גביו מתקיימת ההתמרה. לשמחתי ניחנתי בהסכמה מאוד גדולה, ונדמה לי שרק עכשיו כשאני כותבת שורות אלו אני מבינה עד כמה האקולוגיה הרגשית שלי כן היתה מיטיבה, והבנה זו היא למעשה פועל יוצא של כל פרוטוקולי הטיפול שטיפלתי בעצמי במהלך לימודי המטפלים. הללויה!
הרעיון "שכל מה שקורה לך – קורא לך", הוא דרך שלי כמטפלת לסייע למטופליי לרתום את ההיבטים הלא רצויים של ההולוגרמה שלהם לצורך ההתפתחות. מהפרעות הם הופכים לפנסים, שמצביעים למטופלים כיצד להתבונן והיכן להתמיר. יחד עם ההבנה שכל רגע הוא החיים עצמם, המטופלים יכולים להגביר את מנוף ההתפתחות שלהם במידה ניכרת, כמה שירצו ויוכלו, כי כל רגע הוא הלכה למעשה הזדמנות לשינוי והטבה. לצד זאת, למדתי גם שכל אדם היא בעלת מידת הסכמה אחרת, וכיון שהסכמה היא המפתח להתמרה, עליי כמטפלת לצעוד באופן ובקצב שמתאים לה, לנסיבותיה, ולאקולוגיה הרגשית שלה.
מהלך הריפוי כולו מתרחש להבנתי בתוך האחדות. זוהי תובנת מפתח שמאפשרת לי ללוות את מטופליי בבטחה חזרה אל עצמם. הפחד והחשש הוא כה גדול, לפגוש את עצמם, שעליי כמטפלת להחזיק את המרחב של האמונה, של הידיעה, שהמפגש עם עצמם ייטיב עימם; שהוא מתרחש כולו בתוך עולם טוב ומיטיב, בתוך אהבה לא מותנית. החזרה אל עצמם קורית בחסות העובדה שהם יודעים. המטופלים הם המטפלים הטובים ביותר של עצמם מתוקף אמת זו. ואני כמטפלת יודעת זאת ורוטטת את הרטט הזה כחלק מליווי המטופלים במסע הריפוי שלהם.
אז בהחלט יש עם מה לעבוד, לי כמטפלת, וכמורה לריפוי עצמי. יש כלים, המון המון כלים ויש גם דרך. ואם אבחר לעשות שימוש בכלים, או לרטוט ולהחזיק תדר – יש בתוך הקשת הרחבה הזו מנעד עצום של אפשרויות עם מה לעבוד ומיומנות רבה שיש לצבור מאפשרת את שליפת הכלי המתאים לכל מצב במרחב הריפוי.
חלק ב – אקזיסטנציאליזם בראי המטאיזם
האקזיסטנציאליזם היא גישה פילוסופית המבקשת להתמקד בחוויה האנושית – באדם הפרטי, החי, המרגיש והפועל בעולם. ניתן לומר שגישה זו בוחנת את ההולוגרמה של התודעה האנושית. גישה זו הגיעה לשיא פריחתה לאחר מלחה"ע השנייה, כתוצאה מזוועותיה ומהתחושה שאלוהים 'נטש' את האנושות, או במילותיו הידועות של ניטשה בספרו "כה אמר זרתוסטרא": "אלוהים מת". לאחר מאורעות אלו היה צורך לתאר מחדש את הקיום האנושי בעידן המודרני. לעולם הזה נולדנו.
בעוד שהחקירה המטאיסטית נעשית במטרה להבין מה גרם למצבו של האדם, האקזיסטנציאליסט מנסה רק לתאר את ההולוגרמה האנושית. חוויית האדם, כך צופה האקזיסטנציאליסט, היא שהוא מושלך אל העולם ונידון לחיים חסרי משמעות, שביסודם הם חיים של בדידות וניכור, כיון שאף אחד מחוצה לו אינו יכול להבין מה קורה בתוכו ואינו באמת יכול להשתתף בחווייתו הפנימית. זהו גם מצב של חירות, שכן אם אין משמעות ואין אלוהים, אין גם שום דבר שקובע את האדם, אין שום מהות שנכפית עליו מראש, ובמובן זה האדם נמצא בחירות אינסופית לקבוע את עצמו. חיים חסרי משמעות שבתוכם יש חופש מוחלט הם חיים שנחווים כאבסורד, כי על סמך מה יבחר האדם בחירות בתוך עולם ריק ממשמעות וממהות?
כמי שלמדה שני תארים בפילוסופיה, תמיד התחברתי לאקזיסטנציאליזם והרגשתי שהוא מיטיב לתאר את חווייתי בעולם. זה העולם שלי לפני מפגשי עם המרחב… ועולמם של רבים. בחרתי כאן להביא שילוב נבחר של עקרונות מתוך גישה שהיא רחבה מאוד ושיש וויכוחים פילוסופיים אודות עקרונותיה בין ההוגים באסכולה.
בדידות: בעידן המודרני נטול האמונה והמסורת, האמת הופכת ליחסית, החוויה האנושית הופכת לאינדיבידואלית מאוד, וזה מוביל לתחושת בדידות וניכור. האדם נתון תחת מבטים מבחוץ, ומכיר בכך שמבטים אלו קובעים את האופן שבו האחרים מכירים אותו. הניראות הופכת לסימן ההיכר של האדם, גם עבור עצמו. חיים כאלו הם חיי אימה, בהם האדם מושלך אל עולם עוצמתי שבו הוא נידון להיות חלש, בודד ומנוכר.
כל אחת מאיתנו, בהגיעה להכיר את המטאיזם, מכירה היטב את החוויה האנושית המתוארת לעיל. מתוך חיים של הישרדות, מתוך היאחזויות ברטטים קדומים של נפרדות, מתוך שימת הערך והמשמעות על החיצוני, ההולוגרמה מתעצבת כחיים של בדידות, קושי, סבל, מחלה, חוסר אונים, ייאוש וחרדה. המפגש עם המטאיזם מגלה לנו ולמטופלינו נקודת מבט חדשה על העולם – החיים לא חייבים להיות כאלו. ההבנה שאין כלום בחוץ, ממקמת את כל החוויה האנושית ראשית כיחס פנימי בינו לבין עצמו. הבדידות, הניכור – הם לא מצב חיצוני לך, שאתה מושלך אליו. הם מצב פנימי שלך, שאתה השלכת את עצמך אליו ובכוחך להוציא עצמך ממנו. וכנאמר במטאיזם: מי שקילקל הוא שיתקן. כמטפלים, אלו הזרעים שעלינו לזרוע ולטפח בתודעת המטופל על מנת שיוכל לצאת למסעו התודעתי כמטפל של עצמו.
מוסיפה כדי לקשור בין 2 הגישות, שלפרשנות יש כאן ערך עצום בחווית הריפוי. אם נוכל לראות את החירות שבחוויה האנושית הבסיסית, נוכל לשחרר את הכאב. בדידות זו פרשנות… לחוויה אנושית בסיסית.. והייתי מוסיפה את החירות לבחור…
החירות: לצד נקודת המבט העגומה, האקזיסטנציאליזם מציע גם תקווה וגאולה: אם אין לך מהות שקודמת לקיומך, אז אין אף טבע שקובע אותך, אתה נתון בחירות מוחלטת המעניקה לך את היכולת ליצור. האקזיסטנציאליזם מרחיק לכת וקובע שהאדם = חירות, כלומר נגזר על האדם לבחור, ובמילים אחרות, האדם נידון לחירות. חירות זו מתבטאת בבחירת אורח חיים, תפיסת עולם וסולם ערכים.
רעיון החירות הוא ממש הנחת יסוד במטאיזם. אמנם, במטאיזם אנו מתחקים אחר שורשי הרטטים הקדומים כפי שנטבעו בו עד גיל 7, אולם בד בד, אנו עושים זאת כדי שבסופו של דבר נתמיר אותם. האפשרות להתמיר קיימת כמעט בכל מצב ובכל מנגנון, למעט מצבים בהם חדר הבקרה של האדם פגוע, ובמצבים אלו איננו מטפלים. הרעיון שנגזר על האדם להיות חירות, משיק לרעיון שלמעשה אנחנו כל הזמן מושכים בחוטים. כל ההולוגרמה שלנו, לטוב ולרע, היא תוצאה של הרטטים שלנו, בין אם אנו בוחרים בכך במודע או שלא. אפשר לומר שכשאיננו בוחרים במודע, התת מודע בוחר בשבילנו אבל אנחנו תמיד חופשיים לבחור אחרת אם נרצה בכך. בחירה של התת מודע עבורנו, תיחשב לפי האקזיסטנציאליסט כבחירה שלנו לתת לתת-המודע שלנו לבחור בשבילנו.
אבסורד: לרעיון זה יש המון פרשנויות בתוך הזרם האקזיסטנציאליסטי, ואני מביאה כאן אחת מהן. לפי תפישת האבסורד של הפילוסוף סרן קירקגור, האדם מצויד במחשבה רציונאלית, אולם הוא לא מסוגל ליישב בעזרתה את המציאות, שהיא עצמה בלתי רציונאלית. מצב הוא מצב אבסורדי והאדם נתון בו ללא יכולת לפתור אותו תוך שימוש בשכל. הוא מביא דוגמא מרתקת על אברהם אבינו, שהוא לדידו 'אבי האמונה'. ושואל – מה חשב לעצמו אברהם בדרכו לעקוד את בנו האהוב יצחק בהר המוריה? האם ידע שיאבד את יצחק כי כך אלוהים ציווה? האם ידע שיזכה ביצחק כי אלוהים רחום וחנון ולא ייתן לגזירה להתרחש? במקרה הראשון, הוא אביר הוויתור – הולך לעקוד את בנו בידיעה שכך ציווה אלוהים. במקרה השני הוא אביר האומץ – הולך לעקוד את בנו בידיעה שזה לעולם לא יקרה. אבל לא זה ולא זה, שניהם אינם אמונה. אמונה, לדידו, הוא הידיעה הבו-זמנית שהוא גם יאבד את בנו וגם יזכה בו. צורת תודעה זו היא קפיצה, זינוק של אמונה, מתחום הרציונאלי, אל תחום הדתי.
מצבו האבסורדי של האדם ניתן להשוואה לאתגר המנטאלי והרגשי שהחוקר המטאיסטי מצוי בו – מוח שמאל לא מסוגל להסביר ולתאר את מה שמוח ימין מרגיש. הוא עושה יהלום אבל לעולם אינו יכול להיות בטוח בטיבו ובדיוקו. הוא מושך חוט אבל אינו יכול לעולם להיות בטוח שאכן ההתמרה נעשתה והחוט נמשך. הדוגמא על אבי האמונה ממחישה את האבסורד שבאתגר שבלהחזיק את התמונה – כשאתה מחזיק את התמונה אתה צריך להחזיק באמונה, בידיעה, שזה כבר קרה אף שזה בפועל עוד לא קרה. אבל עליך לרטוט כאילו שזה כבר כן קרה. וזה בהחלט מצב אבסורדי. כמטפלים איננו מלמדים את המטופלים כיצד למשוך בחוטים. אבל בכל אופן, ההתמרה עצמה, יש בה היבט דומה, במובן זה שכבר במעמד ההתמרה, המטופלת נדרשת לזינוק האמונה, לאלכימיה, מהרטט שלה, אל היותה היא ללא אותו הרטט.
פרדוקס החתול של שרדינגר – מצב של סופרפוזיציה, אותה ידיעה שגם זה וגם זה קיימים – היא התשתית הבסיסית של התפיסה המטאיסטית, והשאלה היא מה אנחנו עושים משם…
לבסוף, לפי המטאיזם אלוהים אינו מת, אלא להיפך, הוא כה חי, עד שלמעשה אלוהים זה את, אני אתה, אנחנו. ויש לנו החירות לעשות כל דבר, ולצידה גם את האחריות על כל מעשינו. המטאיסט יכול להראות לאקזיסטנציאליסט שלהיות מושלך, נטוש, בודד, מנוכר, חסר משמעות או בלתי מוגן, זוהי בחירה הנובעת מרטטים פנימיים שמנהלים אותו. ושבאותו האופן שיש לו חירות, יש לו גם אחריות על עצמו, והוא יכול לבחור גם את ההיפך ולחוות את החיים באופן מלא משמעות.
כלומר, שכדי לגלות את האלוהים שבתוכנו, עלינו קודם כל להמית את האלוהים החיצוני….
סיכום. כשהגעתי לשעה שבה ידעתי שייעודי הוא מטפלת, יצרתי גישה שקראתי לה הר פה יה, המשלבת עבודת תודעה, עבודת רגש ועבודת מארג – הילדה הפנימית, האני העליון, קול, מגע ועבודת שושלת, וליבה הרפיה מהיאחזויות על ידי מיקוד הריפוי באהבה עצמית ללא תנאי. אהבה עצמית ללא תנאי היא יסוד הריפוי – היא מולידה את ההסכמה לעשות את קפיצת האמונה. הרעיון שכל מה שקורה לך – קורא לך, ממלא את העולם במשמעות המכוונת במיוחד אל הנרפאת; ההבנה שכל רגע הוא החיים עצמם, מאפשר לנרפאת נוכחות עם עצמה, נוכחות המלמדת אחדות; אנחנו יודעות ובידינו כלים אינספור, ואנו מייצרות בריפוי שלנו שכבת ידע חדשה -ישנה, השואבת מכל מקורותינו הרוחניים – את הטוב ביותר למען חיים מיטיבים, ומרפות מכל מה שאינו משרת. ראשי שושלות חדשות – אנחנו, המרפאות שלנו עצמנו, המסכימות, האוהבות עצמנו ללא תנאי, ומבורכות להיות המורות של הדורות לבוא. אהבת אמת.
רוצים להתנסות בטיפול בשיטה? לחצו כאן לפרטים ובואו לייצר לעצמכם גן עדן עלי אדמות!
