הטלפון האדום הרעיד את החלל בצלצולו. המנכ"לית נדרכה. כבר תקופה שעפעף ימין שלה לא מפסיק לקפוץ. חושיה החדים כבר בישרו לה את אשר היא עתידה להתבשר.
מפעל הזגוגיות שלה היה אחד המפעלים הרווחיים ביותר. המערכת תמיד הזדקקה לזגוגית כלשהי במקום כלשהו. ההזמנות היו קבועות, ידועות מראש, מתמשכות, אבל היא לא יכולה הייתה להמשיך להתעלם מכך שבתקופה האחרונה משהו השתנה. קצב ההזמנות הלך וירד, הביקוש כמעט ונעלם.
הטלפון האדום המשיך לצלצל. המנכ"לית הבינה שמכה נוספת עומדת לנחות על ראשה.
******
לא תמיד השתמשה המערכת בזגוגיות מגינות.
לרכישת הזגוגית הראשונה קדמו כמה אירועים מרשימים למדי ומקריים לכאורה באזור הלב, שהתרחשו בזה אחר הזה והכריעו את הכף. המערכת הבינה, בלי יותר מדי מילים, כי נדרש פה פתרון מתוחכם ולא פחות מכך- מהיר.
המערכת לא תשכח כיצד דפקה לה אז בדלת בחורה צעירה, מתוחכמת ומהירה, ושכנעה אותה להתארגן על בלוק זכוכית מחוסמת בדיוק בגודל של הלב, שימנע את כל הפגיעות המצערות הללו שקרו לאחרונה.
"את רואה?" הצביעה על הזכוכית, "מדובר בזכוכית שקופה, אפשר לראות דרכה הכל", חייכה אליה המנכ"לית שאז עוד לא הייתה מנכ"לית במיומנות של סוחרת סוסים, "אבל את כל השאר חוסמת!" הוסיפה וכבר דחפה לפניה את הדף לחתימה.
והאמת? שהיא הייתה מאד משכנעת. אך מעבר לכך למערכת באמת נמאס שכל פעם נשבר משהו והסבלנות שלה לאסוף רסיסים הלכה ונגמרה. כך היא מצאה את עצמה הבעלים הגאים של מה שהיה תחילת שיריון הזכוכית שלה, לא מסוגלת לדמיין כלל לאן תיקח אותה ההחלטה הזאת.
המערכת הפכה צרכנית מושבעת של זגוגיות מכל הסוגים והצורות. מעבר לכך שהן היו יעילות מאד במקרים של שברון לב, הן היו רלוונטיות מאד גם כשהונחו על עיניים, כיסו אוזניים ואפילו עוצבו כמגיני נחיריים מעולים- חוסמות כל גישה ישירה וחודרנית פנימה.
יחידות הזגוגיות הפכו עם הזמן למעטה של שיריון ממש, שגם מנע את השפרצות הבוץ והרפש שהיו דבקות בה בכל פעם כשיצאה מהבית. באותם רגעים של חיכוך עם המציאות, המערכת הייתה מברכת שוב ושוב על שיריון הזכוכית שלה שמנע מהלכלוך והטינופת לחדור אליה פנימה.
היא רכשה עוד ועוד זגוגיות, חיזקה מבנים קיימים, חסמה מקומות שבריריים. הן שמרו עליה מכל משמר אבל אז החלה להבין שקצת קשה לה לזוז.
מרוב זכוכיות, היא בקושי הצליחה ללכת.
מעבר לכך, היא הייתה חייבת כל הזמן לחשוב צעד קדימה, ללכת על ביצים ולהקפיד הקפדה יתירה איפה היא מניחה את עצמה, על מנת שלא ייסדק חלילה השיריון היקר. היא הייתה חייבת להיות מוקפדת כל הזמן, מתוכננת, מתוכנתת. ספונטניות ארזה מזוודה והתעופפה לה משם.
הכל עבר לידה. לא באמת נוגע. לא חודר.
השמש הייתה פוגעת בשיריון הזכוכית שלה וחוזרת חזרה, לא באמת יכולה להיכנס. היא הסתובבה בעולם עם שריון זכוכית אמנם שקוף, אבל מאד מאד עבה.
נכון, הלב שלה לא נשבר – מקסימום הזכוכית סביב, שמיד הייתה מוחלפת בזכוכית עבה יותר, אבל גם רגשות אחרים לא הצליחו להיכנס אליו. לב מחוסם אינו מרגיש כאב, אך גם לא מרגיש שמחה. או התרגשות, או אהבה. עם הזמן, היא שכחה כיצד מרגיש מגע הרוח בשיערה, לטיפת קרני השמש על עורה, את מגע הזרימה של המים – כל אלה לא הצליחו לחדור את שיריון הזכוכית שלה, פגעו בו והתגלשו עליו מטה.
היא ראתה את הפרחים הנפלאים, מרהיבי הצבעים, אך לא הצליחה להריח את ריחם; את החול הרטוב ולא יכולה הייתה לחוש אותו, את הציפורים שהיו עומדות על הענפים אך לא הצליחה לשמוע את שירתם.
היא אמנם לא נשברה שוב, אבל לא הצליחה להרגיש את הטעם של שום דבר בחייה.
הכל היה ליד.
עורה הפך לעור זכוכית מחוסמת, אדישות איימה לחסל כל חלקה טובה בה.
"אבל איזה מזל שהלב שמור ומוגן?" ניסתה המנכ"לית עוד לשכנע אותה באותו יום, כשהטלפון האדום צלצל והיא הבינה כבר בכל חושיה שהמערכת עומדת להתנתק.
זה היה היום בו התנפץ שיריון הזכוכית של המערכת לאלפי רסיסים.
כמו ביצה שנסדקה עלתה מתוכו. היא התענגה על היכולת לקפוץ בחוסר זהירות, ליפול ואפילו להתפלש בבוץ. היא הריחה את ריחם המשכר של הפרחים, את הרוח בשיערה, את המים שטפטפו על עורה ובירכה על הזכות להרגיש – עם כל מה שהיא מביאה איתה.
זה היה גם היום בו התנפצה תקרת הזכוכית מעל ראשה, ורסיסיה זהרו כאלפי שמשות, שהקיפו אותה בזהרורים נוצצים בכל צבעי הקשת.
