אהבת אמת הייתה העובדת הכי שקטה בסופרמרקט.
כל כך שקטה היא הייתה, עד שלפעמים אפילו לא הרגישו בנוכחותה. אף אחד לא שם לב שהיא שם, מסדרת ביד אוהבת את כל המצרכים על המדפים, יפה יפה, בשקט, בהמון מחשבה ותשומת לב. מעבירה ויש איפה שצריך, מפנה את המעברים, דואגת למלא את כל החוסרים
יש מצב שעבור חלקם זה פשוט היה טבעי, שהם באים לסופר והכל כבר ככה מסודר ומאורגן על המדפים, עבור אחרים היא פשוט תמיד הייתה שם, מה שהפך אותה לקצת מובנת מאליה. שקופה. היא מבחינתה מאד אהבה את העובדה הזאת שהיא קצת נחבאת, לא בפרונט ובעיקר אהבה את העבודה שלה אהבת נפש.
לאהבת אמת היה מין היגיון פנימי כזה, שעזר לה לסדר את המדפים בצורה הגיונית מאד. כולם תמיד היו מוצאים מה שהם מחפשים, זה היה מאד יעיל וברור מה אפשר למצוא איפה. הסדר הזה עשה לכולם מאד נעים, נתן להם בטחון ממש ומשך אותם לשוב לסופר הזה פעם אחר פעם.
נכון, היו כאלה שאמרו עליה שהיא צפויה, אחרים אף לחששו מאחורי גבה שהיא כך כך צפויה עד שהיא ממש משעממת. אבל היא ידעה שהשעמום הזה בכלל לא שעמום, אלא שקט. אמיתי. מהפנט. עמוק כל כך, שלא היה איכפת לה מה היו אומרים. זאת היא, אהבת אמת, שהייתה ממלאת מדפים, מנגישה לכולם את מה שיש, וזה הספיק לה.
אבל בדיוק כמו בחיים, גם כאן, בסיפורים, דווקא ההיעדרות ולא הנוכחות, היא זאת שעושה לפעמים את כל ההבדל.
***********
אף אחד לא יודע מי היה הראשון ששם לב להיעדרה של אהבת אמת, אבל ככל הנראה היה זה הפחד, מנהל העובדה, שראה שהמדפים כבר לא היו מסודרים כל כך. ככל שהוא העמיק את המבט המרפרף למבט בוחן ומעמיק יותר הוא פתאום קלט בחורים שיצרו החוסרים על המדפים, תמונה מאד לא הרמונית, שהלכו וגדלו עד שאי אפשר היה להתעלם מהם.
"מה זה???!!! אין! אין!!!" הוא רשף ונשף בדרכו העילגת משהו, במיוחד כשהוא כעס, הולך במסדרונות הלוך וחזור, ממלמל לעצמו. "אין! אין! חסר! אהבת אמת!! איפה???" הוא המשיך, כאחרון העולים החדשים, למרות שהוא היה הכי נייטיב שיש.
הצעקות שלו העירו את כולם.
לפתע, גם השאר התחילו להרגיש בחוסר הזה, שיחד עם המלמולים של הפחד, רק הגבירו את הבהלה וגרמו לחרדה ממש. התגובה המיידית הייתה אנדרלמוסיה רבתי: מוצרים הורדו מהמדפים כאילו אין מחר, רק שלא יחסר, כאילו סוף העולם, אפוקליפסה, ארמגדון, תיכף פה והם חייבים לשרוד!!! כולם היו מרוכזים בלהשיג עוד ועוד מוצרים, שנפלו להם מהידיים, כי כבר לא היו עגלות, ואלה נפלו והתגלגלו על הרצפה לכל עבר, ידיים פוצעות התחרו על כל מוצר שנפל, מושכות, נאבקות, רומסות, מוחצות, נאחזות במוצרים כמו טובע הנאחז בקש אחרון.
כל המדפים התרוקנו במהירות, כולם במערכת נלחמו על מוצרים שבכלל לא היו צריכים אותם או חושבים לקנות ביום שפוי. בנוסף, החלו להיווצר פקקים מטורפים בקופות, הקופאים לא עמדו בקצב. התורים היו כל כך ארוכים, וכולם היו כל כך בלחץ, דוחפים ומגדפים, עד שנוצרה חסימה ממש, אי אפשר היה לצאת מהסופרמרקט ובטח שלא להיכנס. אין יוצא ואין בא.
אף אחד בכלל לא זכר שהכל התחיל מהיום שאהבת אמת לא הגיעה לעבודה. שנאת חינם ניצלה את המצב וחילקה פלייארים שיווקיים להמונים שצבאו על הפתחים. הפחד הסתובב כמו משוגע אחרי שמיהר לסגור את הדלתות האוטומטיות, שלא יקרה מצב שמישהו יצא עם עגלה מלאה בלי לשלם, ותקע את כל אלה שכבר שילמו שדפקו ודפקו על הדלתות, כמו פטישים לפני סוכות בשכונה חרדית. התחושה הייתה שגם האוויר כבר תיכף עומד להיגמר.
************
עד היום, אף אחד לא יודע לאן נעלמה אהבת אמת, ובטח לא איך היא שבה.
חרושת השמועות לא הפסיקה לחרוש ולהיחרש, להיחרש ולחרוש והדימיון עבד שעות נוספות. אגדות רבות נתלו בסיבת היעדרה וחזרתה של אהבת אמת.
בסופו של דבר, הם רק ראו את הפחד יוצא ממשרדו, כשלצידו אהבת אמת, והם לחצו ידיים – יד מזיעה ורועדת שלו, ויד רכה ועוטפת, לוחצת בלחיצה חזקה ומלאת נוכחות שלה.
השמועות סיפרו שבאותו היום גם העלו לה את המשכורת משמעותית ,יחד עם כל התנאים הסוציאליים. היא אפילו קיבלה עוזר מתוק וחרוץ, ערך עצמי, שהפך ליד ימינה בכל נושא סידור הסופרמרקט וארגונו.
המדפים היו מלאים תמיד ולאורך זמן, מסודרים לעילא ולעילא. לפעמים, כשהיה חסר מוצר מסוים, אהבה עצמית הייתה לוחשת בשקט על אוזנו של ערך עצמי, וזה היה ממהר אל עבר המחסנים וחוזר עם חלופה יצירתית ומרשימה שהספיקה בהחלט לכל דורש.
עם הזמן, הם ייצרו ליין מוצרים חדש, מותג פרטי של המערכת, שהיה איכותי לא פחות מאלה האחרים, ואף יותר, שהמחיר שלו היה הרבה יותר משתלם. המותג הפרטי החדש הכניס כל כך הרבה גיוון למערכת, שלא נדבר על שפע. הם הפכו לאימפריה.
כל מי שהיה נכנס לסופרמרקט היה יכול להישבע שהמדפים מנצנצים ממש, כמו נקודות אור, שהאירו את כל המעברים באור יקרות. את ההשתקפות הזאת, הזהרורים המנצנצים מלאי האור, היה אפשר לראות ממש על פניהם של כל העוברים והשבים.
