אם תבקשו המלצה על מדריך טיולים במערכת, כולם פה אחד ימליצו לכם על העצב.
וזה לא שלא היו עוד מדריכי טיולים במערכת, היו גם היו! אבל אף אחד לא הכיר את המערכת כמו העצב, כל נים ונים בה, ובטח שלא ידע לספר סיפורים כמוהו.
ספינת התענוגות של העצב הייתה מוסד ותיק, מוכר ועם מלא מוניטין. חוץ מהסברים מרגשים והגיוניים למדי, העצב הפליא להשתמש גם בלא מעט טכניקות, מוכרות וידועות כמובן, שתמיד ידעו ללחוץ על הנקודות הנכונות. קולות וצלילים ומראות, שהפכו את השייט אצלו לחוויה רב חושית שתמיד עבדה. האורחים היו עולים על הספינה, נשענים אחורה ומתמסרים להפלגה כאחרוני התיירים בטיול מאורגן.
ספינת התענוגות של העצב הייתה ישנה אמנם, אבל גם מאד שמורה ומטופלת. את הקרדיט על האחזקה אי אפשר שלא לתת לגעגוע, השוליה של העצב, שליווה אותו מההפלגה הראשונה. בזמנו הוא היה צעיר ונמרץ, וכל כך רצה להוכיח את עצמו עד שלקח על עצמו את כל הטיפול בספינה – מתיקון המנועים ועד הכנת האוכל. היום הוא כבר לא צעיר, אבל עדיין היה נאמן ומסור, ולידע שהוא צבר לא היו מתחרים.
**********
אחת ההברקות שלהם, בספינת התענוגות של העצב, שבזמנו הייתה סטארט אפ ממש, היא לקחת את האורחים דווקא למקומות מוכרים. אם הייתם רוצים לחקור מחוזות חדשים, היה עדיף לכם לקחת את השייט של התרגשות או של סקרנות, שתמיד כללו במסלולי ההפלגה שלהם גילויים חדשים של איים שכף רגל לא דרכה בהם, אבל זה לא הדאיג את העצב. קודם כל הוא הבין כבר מזמן שיש מקום לכולם, וחוץ מזה הוא ידע שמה שכולם באמת מחפשים זה את האזורים הנוחים, המוכרים. אבל כל פעם זה הפתיע אותו מחדש, הרצון הזה של האורחים לחזור לאותם מקומות בדיוק.
ספינת התענוגות של העצב הייתה מחולקת לחדרים חדרים, וכל אורח זכה בה ליחס פרטי ומושקע. געגוע היה מקבל את רשימת האורחים לפני ההפלגה וממש היה עושה תחקיר קטן על כל אחד מהם – מה הם אוהבים, מה ההעדפות שלהם וככה האורחים היו מרגישים הכי בבית בעולם.
חדר האוכל של הספינה גם הוא לא היה חדיש כמו אלה של החברות האחרות, אבל תמיד הסועדים היו יוצאים ממנו שבעים ורגועים. מדי יום היה מוגש בו אותו אוכל מנחם בדיוק, שגרם לאורחים לא פעם להזיל דמעה.
"מה אתה שם באוכל?" הם היו שואלים אותו, טופחים על כתפו, משבחים אותו.
"תבלין של געגוע", הוא היה צוחק, מתמסר לשבחים שלהם, שתמיד ריגשו אותו כל פעם מחדש.
כשעצב היה לוקח אותם לכל המקומות המוכרים, געגוע היה משמיע להם ברקע את הפסקול שכבר היה מוכן מראש (שלפעמים כבר היה קופץ מרוב שימוש). העצב היה משיט אותם לעבר כל אותם רגעים שהיו מזכירים להם את מה שביקשו לזכור, או לפעמים את מה שביקשו לשכוח. וזה תמיד עבד.
בכל ערב, קצת לפני השקיעה, עצב היה צועק לגעגוע "עכשיו!" וגעגוע, כבר מתורגל, היה ממהר לענות "איי איי קפטן!" ומזדרז לכבות את המנועים. או אז הספינה הייתה שטה לה במעברים עם מפרש פתוח, שגעגוע דאג לפתוח מבעוד מועד, וזה היה רגע שיא בכל ערב מחדש, שלא מעט אורחים ציינו כי רק בזכותו בחרו פעם אחר פעם בשייט התענוגות של העצב.
זאת הייתה השעה שכל האורחים היו מגיעים לסיפון וצופים בשקיעה, ולרגע היה מאד שקט על הספינה. כולם היו מתכנסים פנימה, אף אחד לא היה מדבר, וחבילות הטישיו שגעגוע דאג להניח על הסיפון היו מתחסלות. האורחים עפו על זה. הם הרגישו שזה מנקה אותם ממש, משיל מהם מטענים ואכן הספינה הייתה שטה קצת יותר מהר באותם רגעים.
העניין היה שלמרות שהספינה הייתה מאד מתוחזקת, היא כבר לא הייתה חדשה. מדי פעם, המנועים שלה היו חורקים ולפעמים היו מפסיקים לעבוד באמצע השייט. לא פעם היא הייתה נתקעת ממש, ולפעמים גם ללא מעט זמן, עד שגעגוע היה מצליח לתקן את התקלה.
**********
פעם אחת, הם ממש נתקעו באחד מהמעברים ולא הצליחו להתקדם. האדמה הבוצית של אותו מעבר, לא רחוק מהלב, פשוט משכה אותם פנימה יותר ויותר והם התבוססו בה שעות.
העצב, שהיה די רגוע עד אותה נקודה התחיל להיות חסר מנוחה, וחוסר המנוחה הזאת התחילה לעבור לכל אחד מהאורחים (והרי ידוע שחוסר מנוחה יכולה להיות מאד מדבקת).
כל האורחים יצאו מהחדרים והתחילה מהומה קטנה על הסיפון.
למרות שהם ידעו שלא באמת נשקפה סכנה לחייהם, הם התחילו להילחץ. הם הרגישו תקועים ושאין להם אוויר (למרות שהיה). דרמה, שהייתה קלאוסטרופובית יותר מכולם התחילה לעשות את מה שהיא יודעת לעשות הכי טוב – דרמה, ואחריה כולם התחילו להשתולל ולצעוק. אשמה צרחה שהיא דורשת פיצוי, קורבנות לא הפסיקה לבכות ומיררה בבכי למה היא עלתה בכלל על השייט הזה שהיא ידעה שאסור לה לעלות עליו מלכתחילה, וקנאה צעקה שחבל שהם לא עלו על חברה אחרת, "אצל התרגשות או סקרנות זה בחיים לא היה קורה".
געגוע התרוצץ כמו משוגע, זיגזג בין חדר המנועים ובין הסיפון, וניסה להרגיע את האורחים עם קוקטייל טוב, כי אלכוהול תמיד הצליח לעשות את זה, אבל הפעם שום דבר לא עזר. גם לא מנה של תפוחי אדמה שהוא מיהר להגיש, שתמיד עזרה להרגיע בכל צרה! גם היא לא עזרה הפעם. הבלגן על הסיפון רק גרם לספינה לשקוע יותר ויותר, ולמדחסים להתבוסס עוד יותר באדמה הבוצית בה הם שטו.
עצב איבד את זה לגמרי, האחריות גמרה אותו והוא פשוט התפרק שם לגורמים.
הוא הבין, לראשונה בחייו, שכנראה הפעם הוא לא יוכל לפתור את המצב הזה בעצמו וזה רק גמר אותו עוד יותר. הוא התיישב בצד, מזיע, והוריד את כובע רב החובל המרופט שלו. לפתע הוא שמע כל מיני מלמולים וראה שבושה כבר הספיקה להתיישב לידו, נדבקה אליו, ומלמלה לעצמה שהיא לא מאמינה שזה קורה ושבא לה להיעלם.
למרבה המזל, היה זה געגוע, השוליה הנאמנה, שהתעשת והחליט לקחת פיקוד. הוא שידר אותות מצוקה למערכת, שלקח לה זמן להבין שמדובר בכזה, כי עד אותה פעם זה לא קרה בחיים. "SOS!!!", שלח הגעגוע את ההודעה המפורסמת למעלה מ-17 פעם עד שמישהו שכנראה נרדם שם בחדר הבקרה התעורר ושלח יחידת חילוץ.
יחידת החילוץ של המערכת לא הצליחה לפתור גם היא את הבעיה. הם עמדו כולם נבוכים אל מול הספינה הטובעת וחוסר אונים חשב שעוד רגע הוא קופץ מהסיפון, כי די כמה כבר אפשר.
בסופו של דבר געגוע הציע להם לחבר כבלים ופשוט לגרור את הספינה החוצה. הוא ידע שזה יהרוס את הספינה היפה שלהם, את ספינת התענוגות שלהם, אבל הם היו חייבים להציל את כולם, ואת עצמם, וכך היה.
דמומת מנועים, מלאת בוץ ורפש, נגררה ספינת התענוגות של העצב לעבר חוף מבטחים. הם חלפו ליד כל האתרים המוכרים, הישנים, חפויי ראש ושקטים. שום פסקול לא התנגן ברקע, ושום נפנופי ידיים לא נופנפו לעבר החוף.
"אני בהחלט אתגעגע להפלגות האלה", חשב לעצמו געגוע בגעגוע, אבל בתוך תוכו הוא גם הרגיש שההחלטה הזאת היא ההחלטה הנכונה אחרי הכל, ושאולי הספינה העתיקה שלהם צריכה לעגון כבר. היא עשתה את שלה.
הספינה הגיעה למספנה הראשית של המערכת. האורחים, שקיבלו את חייהם בחזרה, אפילו לא דרשו פיצוי. הם רק שמחו לדרוך שוב על אדמה מוצקה ובירכו את השקיעה שהביטה עליהם, הפעם מהחוף. זה הספיק.
**********
ספינת התענוגות של העצב שבה להפליג אחרי שתוקנה מהיסוד על ידי המערכת. היא חודשה ושוכללה, ועדיין הצליחו לשמר את האותנטיות שלה.
היא קיבלה אישור לשוט שוב, אך הוטלו עליה כמה מגבלות, כמו הגבלת מרחק שקבעה שמאותו יום תמיד תפליג הספינה קרוב לקו החוף, כך שבמקרה של תקלה תמיד תוכל יחידת החילוץ של המערכת לבוא לעזרתה. בנוסף, הוטלה עליה מגבלת משא – מה שאומר שהיא יכולה לקחת בכל פעם 5 נוסעים בלבד, וזה כלל גם את עצב וגעגוע.
גם היום, אם תהיו ממש בשקט, בכל שקיעה תוכלו לשמוע את הצעקה של געגוע "איי איי קפטן", ואת הדממה שמיד משתררת אחריה. נכון שעכשיו כבר הזדקקו לפחות חבילות טישיו, אבל כל מי שהיה על הסיפון מספר שהרגעים האלה היו רגעים של שקט, וניקוי, נטולי משא.
עצב, אגב, בדיוק כמו פעם, היה תופס תמיד את השורה הראשונה אל מול השקיעה ומחייך לעברה בעצב, מוריד רגע את כובע רב החובל המרופט שלו ונותן לרוח לפרוע את השערות שעוד נותרו לו.
השקיעה הייתה מלטפת לו את הלב מבפנים, ולמרות שהיה רואה אותה ערב ערב, היא עדיין הייתה מרגשת אותו בכל פעם מחדש. הוא היה מקנח את אפו בטישיו של געגוע ומרגיש נקי יותר, מזוכך, נטול משא.
