נובמבר 2017 – הגעתי לראשונה לאירוע "לצאת מהמטריקס", כשבמודל "הברומטר" אני כמובן בתפקיד הקורבן. בשלב ראשוני זה, עוד לא הבנתי עד כמה תפקיד זה מלווה אותי לאורך, לרוחב ולעומק חיי. בשלב זה עוד הייתי תמימה לחשוב שאת "הקורבן" השארתי בבית ברחוב סירקין בפ"ת, עת שעזבתי את האקס יחד עם מערכת היחסים המתעללת שהייתה לי איתו.
כשבאחד מאירועי המרחב אלימור אמרה לי שאצטרך לפרום את "הקורבן" מחיי חוט אחרי חוט, במשך חיים שלמים. אמרתי לעצמי, אין סיכוי. אני זורקת את כל כדור הצמר הגועלי הזה לפח ומתחילה מחדש. אבל, וואו כמה שהיא צדקה.
אני לא יודעת איפה הקורבנות הזו התחילה, האם חתמתי את עצמי בחוזה נשמתי אי שם 40 יום לפני הלידה? או אולי אפילו קודם בפעימות וגלגולים קודמים? מזל שאצלנו במטאיזם זה לא משנה. מה שמשנה זה להכיר בתכנות הקיים, ועליו לעבוד. אני רק יודעת שהקורבנות הובילה אותי לכך שמגיל 4 עד גיל 6 עברתי התעללות מינית על ידי קרוב משפחה. התעללות שהיתה מלאה בשכבות של איומים והסתרה. ואני, ילדה טובה קריות, לא גיליתי ולא סיפרתי לאף אחד. וגם כשאמא גילתה, היא לא היתה מסוגלת לעכל ולהתמודד עם התופת, ואני נשארתי לבד.
משם הדרך כבר היתה סלולה לבחירות ההמשך, בן זוג מקרבן במערכת יחסים מתעללת, ובסופה בריחה למעון לנשים מוכות יחד עם 2 ילדותיי הקטנות.
התובנה המכוננת הראשונה במפגש עם המטאיזם, היתה שקודם היתי "קורבן" ואז בהתאמה משכתי ויצרתי את כל המצבים הקטסטרופליים שהתאימו לתבנית והתיישבו בתוכה. התובנה המכוננת השניה היתה ההבנה שבכוחי לשנות וליצור מציאות לגמרי אחרת.
נשמע פשוט?! אז זהו שלא! זוהי עבודת חיים.
ישר צללתי לשנה ראשונה, מרחב הכ"ח, תדרים, התחלתי להבין מי אני, מה הן החוזקות והחולשות שלי, מהם האוטומטים שגורמים לי בכל פעם לפעול ולרטוט את הקורבן. למדתי שבעדינות ורכות אני יכולה למוסס חומות של בדידות וחוסר שייכות, חומות שלא נשברו באמצעות קונגו ופטישים.
במהלך מרחב הכ"ח, נמשך המאבק המשפטי עם האקס. מאבק וצדקנות, הן הרי החברות הכי טובות של "הקורבן". וכך כשהגעתי לשנה שניה, מרחב מנהיגות, עדין בבתי משפט, עם עו"ד מיואש שלא מבין איך אנחנו יוצאים מהפלונטר הזה, אני כבר ידעתי שהכ"ח בידיי. ישבתי מחוץ לאולם, הקשבתי באוזניות לאחת המדיטציות משיעורי מנהיגות, וכשהסתימה המדיטציה, אחרי 6 שנים של מאבקים משפטיים, יצאתי עם הסכם מזונות חתום ובו כל מה שביקשתי.
משם התקשורת ביננו, שעד לרגע זה, התקיימה רק דרך גורמים חיצוניים (רווחה, עורכי דין, בית משפט וכו') הלכה והשתפרה, זה התחיל בהודעות, עבר לשיחות, המשיך לעזרה בבית עם דברים שדורשים תיקון והרכבה, ועד לארוחות משותפות ועזרה הדדית. עברתי מגירושים בגיהינום – לגירושים בגן עדן. אתם קולטים?!
בשנה שלישית, מרחב מטפלים, ידעתי כבר שאני רוצה להעביר את זה הלאה. במהלך הלימודים, והתנסות בכל הפרוטוקולים הטיפולים הגאוניים שלמדנו, עברתי תהליך עמוק של גמילה מסבל ומ"אשה מוכה". למדתי לחבק את הילדה הקטנה, זו שיושבת בפינה בזמן מריבה אלימה של אמא ואבא, עוצמת עיניים שלא לראות את הצלחות המתעופפות (זו לא מאטפורה. לגמרי צלחות אמיתיות) ולא לשמוע את השברים והצעקות . בתוך מסע ארוך ועמוק לתוך עצמי יצרתי את עצמי מחדש, למדתי להרגיש, גם את הרגשות שהכי מפחיד לעבור בתוכם, גם את אלו שמעולם לא הבנתי – כמו אהבה על כל גווניה, למדתי לאהוב את עצמי ולקבל את עצמי – לא מושלמת אבל שלמה.
הסכמתי, אחרי שנים של הסתרה לספר לאבא שלי על ההתעללות שעברתי בילדותי. מפוחדת ורועדת כמו ילדה שלחתי לו הודעה… תשעה חודשים! תשעה חודשים שלמים אבא שלי התנהג כאילו כלום לא קרה, ולא טרח להגיד לי מילה. ואז תוך כדי חקירה במודל "יהלום", ראיתי את הפצע הדורש התמרה. עברה פחות מחצי שעה מרגע ההתמרה המרגשת, ועד שאבא שלי התקשר לברר אם זה אמיתי מה שכתבתי לו אי אז, האם זה באמת קרה…
מצאתי את עצמי מנהלת עם אבא שלי שיחה, הכי עמוקה שניהלתי איתו אי פעם, שבה הוא פותח את המקומות הכואבים שלו, שהם גם הפצעים שלי. עם כל הכעס והמוגלה שיצאה בשיחה, הצלחתי, ואולי בפעם הראשונה, לשמוע את אבא שלי אומר לי – את הכי חשובה, את והבנות שלך שימי אתכן במקום הראשון! אל תחשבי עלי, אל תחשבי על אמא שלך… שימי את עצמך במקום הראשון ותעשי מה שאת יכולה בשביל להצליח ולהסתדר.
עד היום אני נוגעת בכאבים העמוקים של ילדותי בהתרגשות ובהלם. מרפאה את המנגנון הרב דורי של הפגיעה וההסתרה. אני לא יכולה לומר שהיום, חיי נטולי בעיות, חלקי צל, והתמודדויות. אבל עם כל הכלים שברשותי, עם "האני" שממשיך להיבנות ולהתגלות, אני יכולה להצהיר קבל עם וקהילה: חיי הם גן עדן. ויש לי הזכות כיום לטפל גם באחרים, להעניק להם את אותם כלים שסייעו לי לקחת אחריות, לרפא ולתקן. גן עדן זה דרך ולא מקום, גן עדן זה חיים מתוך בחירה לטפל, לרפא ולאהוב את עצמך! ועבורי אישית, גן העדן הוא להעביר את זה הלאה ולעזור לעוד מלא אנשים לייצר לעצמם את גן העדן הפרטי שלהם.
כשהטנטרה פוגשת את המטאיזם
מאז החיבור בין גוף-נפש-תודעה, ידוע לכל שהגוף זוכר הכל! הוא זוכר אם נגעו בו בצורה לא נעימה, הוא זוכר אם פגעו בו, כפו עליו לעשות משהו שהוא לא רוצה או לא נעים לו, הוא זוכר טראומות. כמו גם, מתח, דפוסי חשיבה וחוויות שונות. הזיכרון גופני שלנו לא בהכרח מודע לנו, וגורם לנו לייצר שריון והגנות.
הגנות אלה נועלות את הרגש ומכווצות את הגוף. מה שגורם לאחד משני מצבים:
- חוסר תחושה באזור הספציפי – אפשר ללחוץ באזור הזה בדרגת כאב מאוד גבוה ולא תהיה תחושת כאב.
- רגישות יתר באזור הספציפי – כך שגם נגיעה אפילו הקלה ביותר תרגיש כמו כאב בדרגה גבוהה.
בטנטרה מטפלים באזורים האלה בתהליך שנקרא De-armoring – הסרת השריון. מה שלמעשה מאפשר שחרור של אותם אזורים מכווצים שנפגעו כתוצאה מזיכרון הגוף בעזרת לחיצות מתונות המשחררות מהגוף מתחים וכאבים מודחקים.
הטיפול הטנטרי משלב אלמנטים מהגוף ומהתודעה שגורמים לרגשות בהם אנחנו רוצים לטפל לחיבור וסנכרון. בדיוק כמו במטאיזם, השילוב בין שלושת הגופים: הפיזי, הרגשי והמנטלי – מאפשר שינוי העולה על סך החלקים – שינוי במבנה הרוח עצמה. במטאיזם באמצעות שיטת חקירה עצמאית של התודעה, ועבודה עם פרוטוקולים משני חיים, אנחנו מנהלים ומתכנתים את התודעה. אנחנו מציפים את הרגשות/רטטים, דפוסים לא מודעים , מעלים אותם מעל לפני השטח, שם אפשר לשים אותם על שלחן הניתוחים. שם אתה נהיה אדון לחיים שלך, ועובר מכיבוי שריפות וריצה אחר הנסיבות , לחיים של הקשבה ויצירה אחת מופלאה.
הטיפול הטנטרי מאפשר לנהל את האנרגיה המינית – במקום "לשפוך" אותה החוצה, להתרוקן ולהיחלש, ללמוד להשאיר את אנרגית החיים פנימה.
במטאיזם – המוטו הכללי הוא "אין כלום בחוץ" והכיוון היחיד הוא פנימה. כך שעבורי אך טבעי לשלב בין השיטות ולאפשר למטופליי להנות מכל העולמות.
זיוה גפן – מומחית לחיבור לרגש, אהבה והגשמה
