הרעש היה מחריש אוזניים. המערכת ניסתה לכסות את אוזניה בכל דרך, אך ללא הואיל. היא תהתה מתי כבר מישהו ישים קץ למסיבה הזאת, שנמשכת כבר קצת יותר מדי זמן ולא מאפשרת רגע אחד של מנוחה.
"הפעם הם ממש הגזימו", לחשה לשפיות, שבעיקר הראתה רצון עז למות. רמת הדציבלים באמת הייתה בלתי אפשרית.
מעבר לרעש, הייתה זאת הצפיפות שהייתה בלתי נסבלת. עוד ועוד קולות הגיעו (מאיפה הם מגיעים?) נהרו למסיבה, נדחקו עד אפס מקום, דחקו את המערכת לפינה. הם צעקו, השתוללו, התפרעו. שיכורים מאקסטזה. עוד ועוד קולות שבחסות העשן וההתלהבות לא היססו להטריד.
"את באה לפה הרבה?" הטריד אותה קול אחד, שלא ממש הכיר את המושג "מרחב אישי".
"כי עוד מעט לא יהיה לאיפה לבוא", הגיח קול אחר מאחוריה, קרוב, קרוב מדי.
"מה נשאר לנו? תיכף לא יהיה פה כלום", צעק לאוזנה קול אחר, איים לקרוע את עור התוף שלה.
"המדפים מתרוקנים"
"מזג האוויר השתגע"
"את יודעת שאסטרואיד בדרך, כן?"
"והכלכלה קורסת"
"והבורסההההה"
"מה הסיפור? הכל בסדר, מה הלחץ?" לחש קול באוזנה, מתנשא מעל כולם.
עוד ועוד קולות הקיפו אותה,
סגרו עליה,
איימו להפיל אותה.
הם רקדו סביבה בטירוף חושים, צועקים, גסים. קולות מטרידים, שמתקרבים קרוב מדי.
*******
"אולי יש מצב להחליש קצת?" היא ניסתה לבקש.
לא היה לה סיכוי. הפחד, הדי ג'י הכי לוהט באזור, בכלל לא שמע אותה.
גם הוא היה באקסטזה.
הוא הלהיט את הקולות, יודע בדיוק מה הם אוהבים. הוא פרט להם על הנימים הכי דקים בקול דיסטורשיין מטורף.
הוא הלהיט את האווירה, את האוויר. הקפיץ אותם פעם אחר פעם, לא נתן אפשרות לעצור.
המערכת הביטה סביבה, אובדת עצות.
לפתע, ראתה מרחוק ראתה דמות מתרחקת, מזוודה גדולה בידה.
היא צמצמה את עיניה. זאת אכן היא? היא באמת עוזבת?!
"שפיות", לחשש לה קול אחד צרוד, עמוק בתוך האוזן שלה, באופן שמצריך מקלחת אחרי. "היא עוזבת".
שפיות באמת עמדה לעזוב. היא תלך לאיבוד, המערכת נלחצה. יש מצב שגם היא בדיוק בדרך לשם. גם היא עומדת לאבד את זה, את עצמה, בקרוב.
*******
איש לא יודע להסביר כיצד הסתיימה המסיבה ההיא.
בואו נגיד, שזה היה כרוך בלא מעט תחבולות, ניתוק חשאי של הפלאג המרכזי וכוס עראק לימונים- לאו דווקא לפי הסדר הזה.
בזמן הזה, בין הניתוק לחיבור, היה רגע אחד של שקט. וזה הספיק.
עד שהפחד חיבר שוב התקע, המערכת התארגנה על אזניות.
השקט הזה איפשר לשפיות, שבאמת כמעט הלכה לאיבוד, לחזור.
היא פתחה את מזוודתה הגדולה והוציאה מתוכה עוד ועוד אוזניות.
היא חילקה אותם לכל הקולות כולם, וגם לפחד. הם המשיכו לרקוד ולהשתולל, אך הפעם
ב ש ק ט.
גם המערכת הניחה זוג אזניות על אזניה.
היא לקחה נשימה ארוכה והרגישה כיצד היא מתרחבת. כיצד הכיווץ מתחיל להשתחרר, כיצד היא שבה לגבולותיה, שאינם ניתנים להטרדה עוד, בקלות בלתי נסבלת שכזאת.
היא האזינה עתה ברוב קשב פנימה. האזניות ניגנו לה פעימות הלב שלה, קצב עדין ובלתי משתמע.
היא התחילה לזוז ברכות, צעד מושך צעד, בקצב המיוחד שלה, הייחודי רק לה. היא שמה לב שכל הצעדים שלה מדויקים כשהיא מאזינה לקצב הזה, מסונכרנים. הקול הפנימי שלה ניגן לה והיא רקדה איתו, רקדה איתו עד קצה האהבה.
