כמה ניסים?
כמה קסמים?
כמה שינויים טובים ומיטיבים צריך לקבל
בשביל להתחיל להאמין?
בפרשת השבוע מתרחשים כל הניסים והנפלאות שאדם יכול לחלום עליהם בחייו.
יציאת מצרים,
שחרור מעבדות,
קריעת ים סוף,
הפיכת מים מרים למים מתוקים,
הורדת מן מן השמים,
ועוד ועוד ועוד…
ואפילו בונוס נצחי,
יום אחד בשבוע מנוחה מכל עבודה.
שבת.
זה כנראה היה אחד החלומות הגדולים ביותר שלהם כשהיו עבדים.
יום מנוחה!!!
ובכל זאת, אחרי כל כך הרבה ניסים ונפלאות,
ראוי שנגיד תודה!
ראוי שנתנהג בכבוד, שנעריך .
הרי הגענו מחיי אשפתות.
מחיי שיעבוד.
מחיים בהם אין לנו משמעות.
חיים בהם יכולים לגזור עלינו גזרות רעות וקשות,
לעשות איתנו כל אשר נפשם חפצה,
ואף להרוג את ילדינו.
האם לא ראוי שניפול על ברכנו ונאמר לפחות תודה?
אבל בני ישראל בתדר ״עמה.״
וַיֹּאמְרוּ, אֶל–מֹשֶׁה, הֲמִבְּלִי אֵין–קְבָרִים בְּמִצְרַיִם, לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר: מַה–זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ, לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם.
הֲלֹא–זֶה הַדָּבָר, אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר, חֲדַל מִמֶּנּוּ, וְנַעַבְדָה אֶת–מִצְרָיִם: כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת–מִצְרַיִם, מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר.(פרק יד' , יא).
או
וַיִּצְמָא שָׁם הָעָם לַמַּיִם, וַיָּלֶן הָעָם עַל–מֹשֶׁה; וַיֹּאמֶר, לָמָּה זֶּה הֶעֱלִיתָנוּ מִמִּצְרַיִם, לְהָמִית אֹתִי וְאֶת–בָּנַי וְאֶת–מִקְנַי, בַּצָּמָא (פרק יז’,ג).
ויש עוד, הסיפור מלא בפסוקים כאלה.
תחושת החופש לא התגבשה עדין.
חוסר אמונה במה שרואים,
במה שחווים,
בשינוי המתהווה.
ההוויה היא הוויה של עבדות.
בני ישראל עדין לא יכולים להשתחרר מרעיון העבדות.
מהרעיון שהחיים משתנים.
בני ישראל מרגישים מרומים.
איך יכול להיות שכך המצב?
הרי הבטיחו להם ארץ זבת חלב ודבש.
והם רוצים את זה כאן ועכשיו.
מיד!
ואם לא, אז הם רוצים לחזור למצרים.
שם היה בטוח , שם הם ידעו מה ילד יום.
וזה היה נוח, גם כשזה לא היה נוח.
בני ישראל דבקים במה שהכירו , גם כשזה כבר לא משרת אותם.
בכל התרגומים לשפות השונות כתוב ״ילדי ישראל״.
זה לגמרי לא מקרי.
בני ישראל חיים ברטט של ילדים זוחלים, שלא התבגרו עדין.
כאלה שאינם מוכנים לקחת אחריות.
כאלה שמחפשים כל הזמן את מי להאשים.
הם נמצאים בעיוורון מכל הבחינות.
העם כולו צריך לעבור שינוי רציני בשביל להתחיל לראות מה ״יש״.
צריכים לעבור מתודעה של חוסר לתודעה מלאת שפע.
כמה פעמים בחיים אנחנו מוצאים את עצמינו במקום הזה?
שמשעבד אותנו, שדוחה אותנו ?
שעוצר בעדנו?
אבל התרגלנו אליו.
התרגלנו אפילו לאהוב אותו.
כמה פעמים אנחנו מתגעגעים למקום ה״נוח״ הקודם.
למקום המוכר
למכות הקשות אבל הכל כך מוכרות.
כמה הן ״טובות״ יותר מהשינוי.
בשביל לעבור שינוי של ממש יש צורך בהתעוררות.
באמונה עמוקה,
שגם אם, למרות השינוי, עדין קשה,
יש לזה סיבה.
