זוהי הפרשה הפותחת את הספר האחרון בחומש.
הספר נפתח במילים:
״אֵלֶּה הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל-כָּל-יִשְׂרָאֵל״.
בספר זה, משה מדבר אל העם ומוסר לו את עיקר הדברים שעליהם לדעת לפני כניסתם לארץ ישראל.
הוא עושה חזרה מסכמת של כל קורות העם,
מאז יציאת מצריים ועד עתה.
החזרה הזו חשובה, כי האנשים אליהם הוא מדבר הם בני הדור אשר לא ידע את פרעה,
דור שלא הכיר את כל מסכת הנדודים במדבר.

מעניין מאד לשים לב לתהליך שעבר משה.
כולנו זוכרים את דברי משה, בראשית דרכו, רועה הצאן במדיין,
לציווי האלוהי ללכת לדבר עם בני ישראל:
״וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-יְהוָה, בִּי אֲדֹנָי, לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם, גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל-עַבְדֶּךָ: כִּי כְבַד-פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן, אָנֹכִי״.
אז מה קרה לאדם המגמגם, כבד הפה וכבד הלשון, שנעזר באחיו הגדול כדי לדבר עם העם?
איך הפך לנושא דברים ברורים, נוקבים, דברי צוואה שנשמרו לעולמים?
אולי ארבעים שנה של דיבור פה אל פה עם ה' עשו את זה?
אולי הניסיון עשה את שלו?
אולי מותו של אחיו אהרון אילץ את משה סוף סוף לדבר עם העם?
אולי, ימים ספורים לפני מותו הידוע מראש, השתחרר משה מכל העקבות והמחסומים,
ונתן ביטוי ליכולתו האמיתית, זאת שלא הכיר עד היום?
ואולי, כשאדם מדבר מליבו, דבריו יוצאים רהוטים ומדויקים?
משה מכיר ומזכיר לעם את הדרך שהביאה אותו למקום שהגיע,
את ההיסטוריה שלהם,
את החוקים שלהם,
את המערכת המשפטית שלהם
ואת הבחירות שלהם.

בבחינת:
דע מנין אתה בא ולאן אתה הולך.

כדי להתמודד עם המציאות, יש להכיר את המציאות.
לדעת איך הגענו לכאן,
מה היו הטעויות שלנו,
מה הדברים הנכונים שעשינו.
בפרשה הזאת מודגשת מידת האחריות וגבולותיה של האחריות.
למה העם אחראי ומה נמצא מעבר לגבולות האחריות שלו.

העם אחראי
לעולם העשייה.
לשפוט בצדק וללא משוא פנים,
לקבל החלטות,
ולהישמע להוראות,
העם אחראי לדעת את כוחו
ואת מגבלות כוחו.

ויש מקומות אשר אינם באחריות העם
במקומות האלה העם צריך להקשיב ולאפשר .
המקומות אשר אינם באחריותנו הם אלה המקומות
אשר באים ללמד אותנו
אמונה מהי!
במקומות האלה אנחנו צריכים ללמוד לחוש את היד האלוהית הנושאת אותנו בדרכנו.
ברגעים הקשים והבלתי ידועים האלה בהם אנחנו מרגישים
חסרי אונים,
מותשים, ואף מיואשים .
האמונה שנלמד ונטמיע בתוכנו
היא זו שתחזיק ותחזק אותנו.
בעזרתה נוכל להרגיש את התמיכה, את השקט ואת הביטחון.
ומהמקום הבטוח הזה ומלא באמונה
נוכל לדבר בשכנוע
נוכל להבין עד כמה אנחנו מסוגלים
כאשר אנחנו מדברים מהלב.
לב שמלא באמונה.

ואולי זו הדרך שלנו היום, בימים המאתגרים האלה, בתקופה הזו שבין המיצרים
המקומות הצרים שכל אחד מוצא בחייו והם אלה שמצערים אותו
גם בתקופה הזו עלינו להבין מה
ביכולות שלנו
ומה באחריותנו.
בתקופה הזו בהם אנחנו עומדים ברחובות ומשמיעים את קולנו הזועק במחאה,
על מה שמתרחש בעולמנו, בארצנו ,בחיינו, בבריאותנו, בפרנסתנו.
הקול הכואב הזה, אכן יישמע, ישכנע ויהדהד אל על ויגיע אל מעבר
כאשר נביא אותו מהלב המאמין.
ומהלב הבוטח.
ממש כמו הדברים שבאו מליבו של משה
רגע לפני שנפרד , רגע לפני מותו
משה שצעד וצעד וצעד
והנהיג שנה ועוד שנה ועוד אחת
40 שנים.
ולא הגיע

והגיע

הגיע!!!

אני מאמינה שמהמקום הזה
של הלב התומך, השקט
הבוטח והמאמין
יצמח פה משה הבא
המנהיג/ה החדש/ה.

הללויה.

שבת של מנהיגות
ענת.