"וּבִנְסֹעַ הַמִּשְׁכָּן, יוֹרִידוּ אֹתוֹ הַלְוִיִּם, וּבַחֲנֹת הַמִּשְׁכָּן, יָקִימוּ אֹתוֹ הַלְוִיִּם".
עם ישראל עומד לצאת למסע במדבר.
לפני צאתם למסע, אלוהים מצווה עליהם להתפקד.
צריך וחשוב לדעת מהו הכח הצבאי העומד לרשות העם.
יש צורך בסדר וארגון בשביל לנוע בצורה נכונה ומסודרת.
אמנם הכל קצת מעורפל במסע הזה.
אבל…. יש כל הזמן השגחה כוללת.
יש עמוד ענן,
יש הזנה מן השמים,
יש מנהיג,
ויש נוכחות אלוהית.
המחנה מסודר ומאורגן להפליא.
הרעיון שעומד מאחורי הסדר וההתפקדות הינו,
שלא נכנסים למקום חסר גבולות מבלי שיהיו גבולות אישיים.
לא יוצאים לדרך מבלי שתהיה תוכנית פעולה מוגדרת.
רצוי שיהיה ברור לכל אחד מהו מקומו ומהו תפקידו.
חלוקת תפקידים, ההתפקדות, ההתכוננות והסדר שנבנים,
יוצרים מקום יציב לחזור אליו במהלך המסע.
מקום שיוצר ביטחון ונותן תחושת שייכות.
היופי והגדולה בפרשה זו ,
זה להבין ולראות שבמסע הזה לא רק העם, לא רק האנשים נודדים.
גם משכן אלוהים, גם הקדושה, נודדת ממקום למקום ביחד עם כל העם.
הקדושה בשביל להיות נוכחת ויעילה חייבת גם היא להיות בתנועה.
כמו שנאמר בספר בראשית בעת הבריאה
״ורוח אלוהים מרחפת מעל פני המים״.
כמה זה מעצים לראות את השיקוף של התנועה בין כל הגורמים הפועלים.
כמה נהדר להבין את ההזדקקות של שני הצדדים אחד בשני.
האדם באלוהים והאלוהים באדם.
את המשכן הנודד צריך בכל פעם לפרק ולהקים מחדש.
תפקיד שרק הלוויים והכוהנים העוסקים בקודש יכולים למלא.
מזה ניתן ללמוד שלא כל תפקיד נועד לכל אחד.
לא כל אחד יכול להיות כהן.
כפי שלא כל אחד יכול להיות חייל.
כפי שלא כל אחד יכול להיות מנהיג.
הכוהנים, תפקידם הוא לעסוק בעבודת הקודש.
הם נועדו לעבודה זו ועבודה זו הינה שליחות עבורם.
תפקיד הכהונה הקדושה הינה לגשר בין העם לבין האלוהים.
ולפיכך שליחות זו שהכוהנים ממלאים, משרתת את כולנו.
יתרה מזו שליחות זו יכולה להעשות רק על ידם,
כיון שהם אלה אשר מסוגלים לשאת את המתח
שבין בניית הקודש לבין פירוק הקודש.
כי כפי שתשימו לב, וזו לדעתי ליבה של הפרשה.
הקודש גם הוא ניתן לפירוק.
הוא מגיע למקום מסויים, עושה את שירותו,
אך כאשר ממשיכים בנדודים ובמסע,
המשכן ממשיך יחד עם כולם ולפיכך יש צורך לפרק אותו.
התזוזה הזו של הקודש ממקום למקום,
הפירוק וההרכבה בכל פעם מחדש,
תורמים ושומרים על תחושת הקודש התנועתית.
שומרים על הרוח הנעה בכל המובנים של המילה.
ברגע שהמשכן הקדוש מסיים את תפקידו במקום אחד,
המקום הופך להיות לחול תרתי משמע.
חשבתם פעם על המושג ״ימי חול״
לפי דעתי זה מגיע מכאן.
ברגע שמפרקים את המשכן ומעבירים אותו למקום אחר
המקום הקדוש בו הוא עמד רגע לפני מפסיק להיות קדוש.
המקום הקדוש חוזר להיות חול מדברי ומקום ״סתמי״ לכאורה.
מכאן אני מסיקה שלא המקום הוא קדוש,
כי אם החיבור בין האדם לאלוהים, ולזה אין מקום קבוע
זה נתון לשינויים.
ובנוסף חשבתם כמה חשוב שיש לנו ימי חול ושאנחנו לא חיים כל הזמן בקדושה.
תארו לעצמכם עולם בו כל הימים היו ימי שבת, ימים קדושים.
אני מניחה שהיינו יוצאים מדעתנו.
לפיכך החול והקודש שניהם חשובים ותורמים ביותר לקדושת החיים.
הפרשה מלמדת שלכל דבר יש זמן ועת
יש זמן לארגן, וזמן להתגמש,
זמן לסדר וזמן לפרק,
זמן לנוע וזמן לנוח,
זמן לאחוז וזמן לשחרר,
זמן לחיות בחול וזמן לקודש.
כל אחד מאיתנו צריך לבדוק את המסע האישי שלו
ולראות האם כל החלקים המרכיבים את מסעו
אכן משלימים אחד את השני.
לסיכומו של דבר
הכל כולל הכל,
כולל אנחנו,
וכולל הקדושה
נמצאים בתנועה כל הזמן.
ויוצרים את הרוח החיה.
חסרונן הבולט כל כך של הנשים במפקד הזה חסר לי מאד
לפיכך אני מתפקדת כאן ועכשיו
ומצהירה בזאת
הנני כאן בנוכחות מלאה.
שבת שלום
ענת.
