"ויכל משה את המלאכה ויכס הענן את אהל מועד וכבוד יהוה מלא את המשכן
ובהעלות הענן מעל המשכן יסעו בני ישראל בכל מסעיהם
ואם לא יעלה הענן ולא יסעו עד יום העלותו".
השבוע היה שונה מקודמו , יש לומר התרגלתי לזה שאני לא יוצאת מהבית
והדבר הפך להיות שגרה.
אפשר לומר שגרה מלאה בעבודה במחשבות בנסיונות לייצר הרגלים חדשים.
אני נשבעת לכם שבסוף כל יום שעובר אני מרגישה סחוטה, מותשת,
לאות ממלאה אותי וזה למרות שאני נחה בצהרים.
המצב הוא מצב לא טבעי ולכן לגוף גם קשה מאד להסתגל אליו.
הגוף וגם הנפש משקיעים מאמצי על בכדי להתקיים יום יום.
הצורך לשמור על אנרגיה גבוהה נמצא כל הזמן בפוקוס,
דבר שבימי שגרה רגילים פחות שמים עליו את הדעת.
כל אלה ועוד דורשים כוחות ויכולות.
הופתעתי לגלות עד כמה קשה להיות באתנחתא.
גם קריאת הפרשה בימים אלה עבורי היא יותר מגמתית
אני ממש כופה את רצוני עליה.
מבקשת ממנה לומר לי דבר מה מנחם בימים האלה.
המצב הכפייתי הזה גורם לי לצאת מפוקוס.
אך הפרשה כהרגלה לא מאכזבת.
—–
תמה ונשלמה בניית המשכן השבח לאלוהים.
יש מקום בו שוכן הבורא והוא קרוב אל העם עד מאד.
יש השגחה נוכחת כל הזמן.
וראו מה כתוב כאשר מסתיימת בניית המשכן
וזה אולי יכול לשמש עידוד גדול עבור כולנו בימים אלה:
"ויכל משה את המלאכה"
בשבוע שעבר המשלתי את המשכן לעולם.
האם אתם זוכרים איפה עוד כתוב "ויכל"?
נכון, כאשר אלוהים סיים לברוא את העולם נכתב כך:
"ויכל אלוהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה וישבת ביום השביעי…"
הבורא, היוצר מסיימים לברוא את יצירתם,
יצירה שמקבלת משמעות רבה.
יצירה שהופכת להיות בית עבור כל יצור חי, עבור כל הטבע.
"ויכל " , זה אומר הפסקה של התהליך.
זה לא סוף ולא התחלה.
זוהי לקיחת אתנחתא, צבירת מאגרי כוח חדשים, שבתון.
זהו בדיוק המצב בו אנו נמצאים היום,
סוג של אתנחתא, אפשרות לתת לטבע להשתקם
לאוויר להפוך להיות צלול יותר
לזיהום להעלם
למים להיטהר
לעצים להשתקם.
ולנו לבני האדם, אולי לנוח מהמירוץ המטורף, לחדש כוחות, ולטהר את עצמנו.
לקחת אתנחתא, תקופת שבתון, כן אמנם כפייתית, אך זה לא בכדי.
אם לא נעשה את זה מרצון, זה ייכפה עלינו.
כך נברא העולם, ואלה הם סדרי בראשית.
גם אנחנו עם כל היכולות שלנו לא נוכל לשנות סדרים אלה.
עת לרוץ ועת לנוח
ויכל זה לא סוף וזה לא התחלה.
זוהי עצירה.
עצירה הכרחית.
וכמו בזמן המשכן כאשר היתה עצירה
וענן כיסה את המשכן
הוא לא סתם כיסה את המשכן,
אלה היו זמנים בהם בני ישראל היו צריכים פסק זמן
מכיון שהם שלא הפסיקו לקטר ולהתלונן,
אלה היו זמנים בהם אמונתם דעכה,
והם רצו לחזור "הבייתה" למצרים
לפיכך הם נזקקו לענן הזה שיעצור אותם
ויעזור להם להיזכר מחדש.
כך גם אותנו כרגע מכסה עננה.
יש מסך גדול ביננו ובין הידיעה.
יש מסך ביננו ובין החיבור הנצחי.
רגעי העננה הם רגעים חשובים מאד בהם קורים דברים הנסתרים מן העין.
אלו הם רגעים של אי ידיעה,
זמן המתנה
רגעים שצריך לכבד את מה שקורה
ולחזק את האמונה.
ובשביל שהענן יזוז ונוכל לראות שוב, עלינו לכבד את ההפסקה,
להתמלא בסבלנות, בהקשבה, ולחדש כוחותנו.
בשביל שהמסך יעלה והענן יסור,
אנחנו צריכים להתחבר מחדש אל האש הבוערת בנו
אש התשוקה, אש היצירה,
אש ההרמוניה והאחדות
אש האמונה
ואש האהבה
אז יהיה המשכן, העולם, שוב בתנועה.

והאש בתוכנו תבער.
אז ישובו הזמנים לתשוקה לעשייה וליצירה.
לפריון ולכל מה שעוד נכון לנו.
לפיכך, קחו את הזמן בו הענן ירד אל העולם,
עיצרו הכל , התבוננו הקשיבו נוחו.
כי יגיע הרגע בו נהיה שוב בתנועה בהתקדמות וביצירה.
יגיע הרגע בו נמשיך את מסענו אל ארץ הבחירה.

תם ונשלם ספר שמות.
ספר המדבר ברובו על התהוותו של עם חדש.
מעם עבדים לעם חופשי הצועד אל עבר מולדתו.
האמינו,
עוד נגיע.

שבת קודש
ענת.