פרשת תצווה שמות כח-ל

"וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי–קֹדֶשׁ, לְאַהֲרֹן אָחִיךָ, לְכָבוֹד, וּלְתִפְאָרֶת".

האם פרשה זו באה ללמד אותנו שהלבוש הוא זה שעושה את האדם?
האם היא באה לעודד את תעשיית הביגוד ?
כל כך הרבה פסוקים הקשורים לביגוד,זה בהחלט מעורר תהייה.
הרי לרוב אנחנו נוטים לומר.
שהמראה החיצוני הוא פחות חשוב?!
והנה כאן פרשה שלמה שמדברת על המראה החיצוני.
מפרטת בלי לפספס כל פריט וכל חלק בלבוש .
בכדי לנסות להבין מה קורה פה ,
ניזכר בפעם הראשונה בה מופיע הלבוש במקרא.
פעם זו מספקת לנו לא מעט מידע על הכסות.
אתם בטח זוכרים , את הרגע בו אכלו אדם וחוה מעץ הדעת.
מיד לאחר מכן תודעתם נפקחת.
ומיד לאחר שהיא נפתחת, הם מתכסים בלבוש.
כלומר התודעה והלבוש באים יחדיו.

נכון שעירומים הגענו לעולם,
אך ברגע שנכנסה בנו התודעה, חלקים רבים באנו ביקשו הסתרה וכיסוי.
לא רק חלקים חיצוניים, גם חלקים פנימיים שהדחקנו ואנו מפחדים לתת להם אור.
רק כאשר התודעה פקוחה היא מבינה את זה שיש דברים שצריך לכסות.
אך בו בעת התודעה גם מבינה, שהכסוי מעיד גם, על חלקים נוספים בנו.

לבגד יש אמירה ויש נוכחות.
יש בגדי חול ובגדי אירועים, יש בגדי שבת, ובגדי ספורט, ויש מדים.
וכל סוג כזה משמש אותנו למשהו אחר.
המראה שזה נותן לנו , הוא מה שאנחנו רוצים לשדר בסיטואציות השונות.

מענין שפרשה זו מגיעה בסמוך לפורים כאשר אנו מתלבטים בשאלה
למה אתחפש השנה?
מהי הפנטזיה אותה ארצה להגשים בפורים?
איזה מסיכות אני עוטה על עצמי?
מה הן משדרות, מה אני אומרת דרכן?
איזה מסיכות ארצה לשמר ?
ועל איזה אוותר?
כל המימד הזה קשור כביכול לניראות החיצונית,
אך הוא למעשה פועל יוצא ומחובר אוטומטי להלך הרוח הפנימי.
אין זה סתם שרוב הילדות רוצות להתחפש למלכות לנסיכות לפיות או למפורסמות
ובנים לגיבורי על למינהם.
חלק גדול שחבוי בתוכנו ורוצה לפרוץ ולצעוק אני מלכה, גיבור, מצחיק, משקיעה, יפה.
התחפושת משקפת חלק בנו שרוצה לצאת לאור.
לבישת הבגד המסוים באופן פומבי נותנת להלך רוח המסוים הזה תוקף.

בפרשה זו יש פירוט יוצא דופן כיצד צריך להתלבש הכהן הגדול.
בשביל ללבוש את בגדי הקודש, יש צורך בהתכוננות ובתשומת לב מירבית.
השקעת הזמן במראה ובפרטים, באה לצורך.
השקעה שכזו עוזרת לו להתכנס ולהתבונן פנימה.
ולהיות במוכנות ליום הכל כך מיוחד.
כך מתכוננים כלה וחתן ביום חתונתם,
כך כאשר לובשים בגדי שבת,
כאשר יוצאים לעבודה,
כאשר מתלבשים לבילוי.
הבגד הוא כמו תווית זיהוי.
עצם ההתכוננות, תשומת הלב, לפרטים הקטנים כגדולים,
הם אלה אשר ממרכזים אותנו .
ובבואנו אל המטרה אנחנו כבר במוכנות.

עבודת הכהן הגדול היא רבת משמעות
הוא יוצא לעבוד בקודש.
הוא עומד לגשר בין העם לאלוהים.
והוא מתכונן בצורה מדוקדקת ממש כמו חתן שעומד לפגוש את כלתו.
עצם הלבישה, עצם ריבוי הפרטים מסתנכרנים יחד עם תודעתו .
מרוממים את רוחו רגע אחר רגע, ומגייסים אצלו הלך רוח מלכותי
אשר מביאים אותו מוכן למפגש המשמעותי.
התוצאה הסופית והמראה המכובד,
האופן והנראות בה מופיע הכהן הגדול בפני העם,
מאפשרת לעם ולכל מי שנוכח במעמד, להבחין בפנימיותו המוקרנת החוצה.

אותה הקרנה שמשתקפת דרך הכהן אל כל הנוכחים , מעבירה את כולם אל אותו הלך רוח
של קדושה, של התכנסות והתחברות ויכולת מופלאה של הקשבה פנימית ונוכחות.
הלך רוח זה מביא את שני הצדדים להיות באמון מלא.

לפיכך אעז ואומר:
לא הבגד הו שעושה את האדם,
נהפוכו,
האדם הוא שעושה את הבגד.

בכל כסות שנבחר לעטות על גופנו
נזכור, שהתוצאה הסופית, המראה החיצוני איתם נצא לעולם,
משדרים את הכבוד והתפארת השוכנים בתודעתנו
ואת התדר שרוטט בנו בו בעת.

חג פורים שמח.

ושבת עונג

ענת.