התיישבתי במיטתי ביום ראשון בערב, והפעלתי את המדיטציה של קידוד אל-מורא. זו הפעם הראשונה שאני עושה מדיטציה שלא בשכיבה, מעט דרוכה מהרגיל. פחדתי מהישיבה בחושך בעיניים עצומות וממה שאני עוד עשויה לגלות. ובכן, אשר יגורתי בא לי, ועם כל דקה שחלפה, הלב שלי הגביר פעימותיו, והבטן התהפכה לי. לכמה רגעים רציתי לעצור את המדיטציה ולהימנע מהקידוד, אבל בתוך תוכי ידעתי שאני חייבת להתמודד עם הפחדים שלי, במיוחד אם אני רוצה להגיע מוכנה לקידוד הנכסף הבא (אהבת אמת – שנה שנייה).
תחילה צפו הפחדים המודעים. הראשון שבהם הוא פחד מפריצה, שורשו בילדות המוקדמת שלי. אי שם בגיל שש אולי שבע, נכנסנו הביתה בשעות הערב, לבית הפוך, מגירות מרוקנות על הרצפה, ובגדים זרוקים לכל עבר. שום דבר לא נשאר במקום, כמה דברים נעלמו ועל המיטה של אחותי הונח גרזן גדול. שנים חלפו, ועוד לא השתחררתי מהפחד.
"אמא, בשביל מה את משאירה אור דלוק?!", שאלה אותי בתי בת השמונה, בדיוק בימי הקידוד, רגע לפני שיצאנו מהבית. חייכתי לשמוע אותה מתמללת את הפחד שלי (איזה קידוד גאוני).
"יותר נעים לחזור לבית מואר", שיקרתי לה. זה לא הזמן לספר לה שבכל פעם שאני נועלת אחריי את הדלת, אני מפחדת לחזור לבית שלא אני בלגנתי, ויותר מזה אני מפחדת מהפחד שלי שנבואתי תגשים את עצמה. אין ספק שנדרשות כאן התמרות שיגרשו את החושך…. אמנם מאז שנותיי במרחב כבר למדתי שפחד לא מגרשים, עם פחד מדברים, אבל אני לא מדברת. אני פשוט מכבה את החושך עם מעט אור במסדרון.
ככל שהמדיטציה התקדמה הבנתי שאני מפחדת מאנשים זרים, שיש לי אולי איזו תחושת חוסר בטחון בעולם, ושאני מפחדת מאי ודאות, שחלילה למשפחה שלי יקרה משהו, ואת זה אני מפחדת אפילו לכתוב. כשהעמקתי לתוך לנבכי התודעה, הבנתי ששוכן בי פחד להיות לבד. הרי כל אימת שאני לבד, אין מי שיעזור לי בשעת צרה, חלילה, ואני הרי הכי מפחדת להיפגע.
בנישואיי חייתי את הפחד הזה. נישאתי לאדם שהרגיש לי תחילה כשומר הראש הפרטי שלי, גבר חסון, חזק וגדול. הרגשתי עטופה ומוגנת, ידעתי שיש מי שדואג לי, ושיש על מי להישען. אבל בחלוף שנתיים ביחד כבר הרגשתי הכי לא מוגנת שיש, נפגעתי רגשית על בסיס יומיומי.
מאז גירושיי התמודדתי עם הפחד להיפגע פיזית. לפתע הייתי אמורה להגן על הילדה שלי ועליי, לגמרי לבדי. בתקופות מסוימות החזקתי גז מדמיע ליד המיטה, ובמקרים אחרים הזכרתי לעצמי שמספר מוקד הבטחון של הישוב נמצא אצלי בחיוג מקוצר.
רק את הפחד להיפגע רגשית עוד לא הצלחתי להרגיע, למעשה הוא רק הלך והתעצם.
מערכת היחסים המשמעותית שלי הסתיימה בשיברון לב גדול. הרגשתי שאני לא מסוגלת לשאת ולו עוד אכזבה אחת, ואם כך מוטב לי להפסיק לרצות זוגיות לעולמי עד. זה יכול היה להיות פתרון נפלא, אלמלא הייתי מסוג האנשים שיכולים לחיות בלי אהבה, אבל היושב במרומים עשני רומנטיקנית, ובעיני אהבה היא הכוח שמניע את הגלגלים. לכן באומץ רב ולא בלי חשש, פתחתי לאחרונה בלב פתח קטנטן, לאפשרות שאולי בכל זאת יכנס שם איזה גבר…
הפלא ופלא, מיד אחרי הקידוד הוא נכנס.
"אם היית מבטל את הדייט, זה היה ממש בסדר", אמרתי לו כשנפגשנו, אבל שמחתי שהוא לא ביטל. את הדייט השני, אני כבר חשבתי לבטל בעצמי, התחרטתי על הפתח שפתחתי, פתאום מישהו ממש עניין אותי, ואני ברת סיכון לנפילה (דודו טסה). נשמתי עמוק והסתכלתי לפחד שלי בעיניים.
נזכרתי, איך במהלך המדיטציה, כשפריידי הנחתה להכניס פנימה את האל, כדי להתמודד עם המורא, שיננתי לעצמי פסוק מתוך ספר תהילים- בֵּאלֹהִים בָּטַחְתִּי לֹא אִירָא, מַה יַּעֲשֶׂה אָדָם לִי. הבנתי שעל אף הפחד שלי להיות לבד, אני אף פעם לא באמת לבדי, האל איתי, שומר ומגן עליי. כל עוד אזכור שהכול לטובה, הכול יהיה בסדר, גם אם לא נגיע לדייט שלישי, "העיקר לא לפחד כלל".
