כבר תקופה שהמערכת סבלה ממכת מזיקים. מזיקות, ליתר דיוק- מחשבות טורדניות שריחפו מעליה כמו נחיל זבובים נחוש במיוחד.
בהתחלה היא עוד הצליחה להתעלם מהן, לשכנע את עצמה שזה לא באמת נחיל והיא לא באמת מוטרדת, אבל כשהבחינה שהיא רואה את העולם דרך סופת טורנדו אפרורית, היא הבינה שכבר אין ברירה.
זה התחיל במחשבה אחת קטנה, כזאת שלא ממש מתייחסים אליה.
מחשבה טורדנית, אפרורית, בעלת משקל אומנם, אך עדיין לא כזאת שאי אפשר לגרש במחי יד. לא פעם, היא אפילו הצליחה, אבל די מהר היא הייתה שבה להציק.
בגלל שהיה מדובר במחשבה אחת המערכת לא חשבה שנדרשת פה התערבות, משהו שהיא לא תוכל להסתדר איתו בעצמה, והמשיכה בחיי היום יום שלה. זאת הייתה טעות של טירונים, כפי שהיא תבין ממש תיכף.
******
המערכת לא ידעה כמה מַדְבֵּקוֹת הן מחשבות טורדניות, כמה ממגנטות הן – מושכות אליהן עוד ועוד כמותן.
זה לקח לה זמן, אבל פתאום היא קלטה שבכל פעם שהייתה מגרשת אחת, היו חוזרות שתיים ושלוש.
הן עדיין לא היו דבר שאי אפשר לחיות איתו, אמנם היו סמיכות יותר, אפרוריות יותר ומציקות בעיקר, מעקצצות, אבל לא משהו מסכן חיים. אך מיום ליום הן התרבו, עד שיום אחד היא קלטה שהיא בקושי מצליחה לקום מהמיטה – עננה שחורה של מחשבות הסתחררה סביבה, עטפה אותה עד שהדפה אותה לאחור, מוטטה אותה כמעט.
מזה, היא הבינה, גם אם ממש תנסה, היא לא תוכל להתעלם.
******
מדי יום הייתה המערכת מרוקנת את תיבת הדואר שלה, שלרוב היתה מפוצצת בספאם. עוד ועוד דברים שרצו למכור לה, שהגיעו עד לסף ביתה והיא הייתה ממהרת לזרוק אותם לפח האשפה הגדול.
באותה הזדמנות, כבר הייתה קופצת לחדר הזבל, לזרוק את האשפה, כשעננת המחשבות הטורדנית רוחשת סביבה, תפאורה מושלמת לסיטואציה.
המסך האפור סביבה גרם לה לראות את המציאות די במטושטש, ולא פעם היא הייתה נתקלת בחפצים, מבהילה חתולים מבועתים מפחי האשפה והזרת שלה הייתה נפוחה ומשנה צבעים בכל פעם שהייתה תוקעת אותה בפינות אחרות.
היא הבינה, שאין מנוס מלעשות משהו עם הענן הזה שמיסך לה את החיים.
******
בוקר אחד, בדרכה לחדר הזבל, היא עצרה כהרגלה ליד תיבת הדואר שלה והחלה לרוקן את כל הפליירים שהציפו אותה.
רגע לפני שהתכוונה לזרוק את הפלייר האחרון, שלא כהרגלה היא עצרה.
"שירותי ההדברה של אמונה", היה כתוב אליו והיא הבחינה, עד כמה שהצליחה, באותיות הקטנות שסיפרו לה על השיטות המתקדמות של אמונה בהדברת מזיקים. היא הניחה את הפלייר בכיסה והמשיכה לחדר הזבל.
******
"שלום, איך אני יכולה לעזור? אה…. אני מבינה, לא צריך להסביר מעבר", אמונה נכנסה, נהדפה מנחיל המחשבות האפרפר שחג סביב המערכת.
"יופי", ענתה המערכת, "כי אני מפחדת לדבר, שלא ייכנסו לי לפה", היא מלמלה בפה מתוח וחתום.
אמונה לא הייתה צריכה יותר ממבט אחד להבין את הבעיה. "יפ, יש לנו פה נחיל של מחשבות טורדניות, תיכף נטפל" והיא החלה לפרוק את הציוד. "אני רק לא מבינה למה הגעת למצב הזה, ואני לא שופטת, כן? אבל אנשים מזמינים אותי על הרבה פחות, את יודעת" והיא הוציאה זרנוק ענק מתיקה.
"את מרססת אותן?" המערכת צייצה.
"מאירה", אמונה חייכה אליה, "זה לא זרנוק, זה פנס"
המערכת עוד לא הבינה מה קורה ואמונה כבר כיוונה אליה את הזרנוק הענק הזה, כלומר את הפנס, והאירה באור מסנוור את הנחיל הרוחש.
"אך תדאגי, זה ביולוגי", היא חייכה למערכת שהייתה קצת לחוצה ובעיקר מסונוורת מהפרוצדורה אך מיד חשה הקלה, תרתי משמע. היא הייתה יכולה שהיא הורידה ברגע איזה ארבעה ק"ג לפחות.
"עכשיו תקשיבי, וואנס הן הגיעו, הן תמיד יחזרו. הן יודעות מה טוב להן, איפה ימצאו הזנה ותסמכי עליהן שהן תמיד זוכרות את הדרך", היא החלה לקפל את הציוד שלה. "אני משאירה לך כאן את זה, ברגע שאחת חוזרת, את ישר מרססת, לא מחכה, כן?"
"ומה זה הספריי הזה?"
"רסיסי אור, הכי טוב בשוק להדברת מחשבות טורדניות, ותגידי אפשר לשאול אותך עוד שאלה?"
"כן בוודאי", המערכת עכשיו פתחה את פיה בקלות ובפשטות, בהקלה.
"למה לא קראת לי קודם? אני מחלקת פה פליירים כבר שנים, מדי יום ביומו".
"שאלה מעולה", ענתה המערכת שלא הייתה לה שמץ של קצה של תשובה.
******
מאותו יום המערכת הייתה מקפידה מאד להתחיל את הבוקר שלה עם שפריץ אור קטן של אמונה, גם אם הייתה רק מחשבה טורדנית אחת קטנה, קטנטונת, פיצפיצפונת. גם אם לא הייתה מופיעה אחת כזאת, היא הייתה מרססת- גם למניעה אבל גם כי התרגלה.
בנוסף, היא הייתה בודקת בקפידה את תיבת הדואר שלה, מבינה שאולי יש שם דברים חשובים, שיכולים להציל לה את החיים. ליטרלי.
