אחד השירותים שהמערכת התגאתה שהשתדרגה בהם, היה "שירות הדרכים של איך ואיפה".
השירות הזה נועד לתת פתרון אמיתי, שמזמן המערכת כבר התגאתה שזיהתה, בעיקר כשהמעברים התחילו להיות חדשים ומסועפים.
לא פעם, הדרכים החדשות היו מבלבלות מאד, ורובן עדיין לא היו סלולות, שגרמו לכולם ללכת לאיבוד ולפעמים גם להיתקע.
אז ב-דיוק בשביל זה נועד "שירות הדרכים של איך ואיפה".
העניין היה שרק אלוהים יודע איך דווקא שתי אלה, מכולם, זכו במכרז.
גם איך וגם איפה, איך נגיד, לא היו בעלות כושר התמצאות במרחב הכי טוב שיש. בלשון המעטה, כן?
וגם היכולות הטכניות שלהן לא היו משהו, יהיו שאמרו כי היו להן שתי ידיים שמאליות, אבל לא בקול רם, כי יד שמאל כבר נעלבה כמה פעמים.
בכל פעם שמישהו היה נתקע או הלך לאיבוד, הוא היה מתקשר למוקד.
לפעמים זה היה לוקח לא מעט זמן המתנה, כי איך לא הצליחה להבין איך מתפעלים את הטלפון, וכשאיפה הייתה מנסה לעזור השיחה הייתה מתנתקת. בסוף היה מענה:
"שירות הדרכים של איך ואיפה שלום, איך אפשר לעזור?"
"ואיפה אתם תקועים?" איפה הייתה ממהרת להוסיף.
על הקו בדרך כלל היה קול לחוץ מאד, וממש אפשר היה לשמוע גם את הזיעה על הקו.
הן היו מקבלות את כל המידע, למרות שהיה צריך לחזור עליו כמה פעמים, כי התקוע היה מבולבל והיסטרי, איפה לא זכרה איפה היא שמה את העט ואיך הייתה נלחצת איך היא תזכור את כל הפרטים.
הן היו קופצות לרכב הדרכים המקרטע שלהן, לא לפני שאיפה הייתה פותחת את כל המפות הענקיות של המערכת, כי כל פעם במקום לעדכן את המפה הקיימת הן היו מציירות מפה חדשה.
איך הייתה נוהגת, בלחץ שהרכב יעבוד כמו שצריך, ואיפה הייתה מנווטת אותה. ברגעים האלה היה ממש אפשר לראות את השיחות שלהן מהצד, שהתבטאו בעצירות פתאומיות ובשינוי כיוון של הגלגלים.
בסוף, הן היו מגיעות. מותשות שתיהן, למרות שהעבודה הייתה צריכה רק להתחיל.
"איך אפשר לעזור?" איך הייתה ממהרת לרדת, תוך שהיא שולפת את ארגז הכלים שלה.
"מאיפה להתחיל", איפה הייתה ממלמלת למראה הרכב שהתחפר עמוק, "ולאיפה בכלל רצית להגיע?" היא שאלה.
התקוע היה די חסר אונים בדרך כלל, מבולבל וכמובן מזיע, ורק היה מספר שרצה להגיע לאן שהוא, מקום שהוא היה בטוח שהוא רוצה להגיע אליו! אבל עכשיו הכל התבלבל והוא כבר לא יודע איך. ואיפה.
איך הייתה מתחילה לתקן את הרכב, באמצעות הכישורים הטכניים הדלים שהיו לה, והעניין היה שהיא הייתה יודעת ממש טוב לפרק, אבל לא ממש להרכיב מחדש.
"איך מחברים את זה?" היא הייתה ממלמלת, ושואלת את איפה איפה החלק ההוא שהיא פירקה לפני שנייה. לאיפה, בדרך כלל, לא היה מושג. היא הייתה עסוקה בלחשב אזימוטים ומסלולי לגישה ליעד הלא ברור שהתקוע רצה להגיע אליו, חישובים שגרמו לכולם להזיע עוד יותר.
וכך הן היו מתברברות שם בדרך הלא סלולה, עד שבסוף הן פשוט היו מחברות כבלים לרכב וגוררות אותו חזרה למוקד. את הדרך חזרה, משום מה, הן היו זוכרות תמיד.
*************
בוקר אחד, כשהגיעו למוקד, הן הופתעו לגלות שם מישהו חדשה, שריח הבושם הנעים והמרענן שלה כבר הספיק להתפזר בכל המשרד.
"איך נכנסת לפה?" איך מיהרה, ותהתה אם שוב שכחה לנעול, "ומאיפה באת?" איפה מיהרה אחריה.
"זה לא משנה", היא חייכה אליהן, "השאלה הנכונה היא מה אני עושה פה. אגב, אני מה, נעים מאד, ואני כבר מבינה מי מכאן זאת מי".
מה הסבירה להן ששלחו אותה מהמערכת, אחרי השדרוג האחרון. היא לא סיפרה להן שהיא הגיעה לעשות רה-ארגון למוקד אחרי שהתקבלו עליו לא מעט תלונות (וכמויות הזיעה גרמו למבוכה לעבוד שעות נוספות), כי זה לא היה רלוונטי.
"אני פה, וזה מה שחשוב". היא לא הכבירה יותר במילים ומיד התחילה לעבוד.
*************
הדבר הראשון שמה עשתה היה לאחד את כל המפות, עם כל השבילים החדשים והדרכים הלא סלולות לכדי מפה אחת, מעודכנת, שבאמצעות התוכנה החדשה שלה שהיא הכניסה למוקד, התעדכנה בכל פעם שדרך חדשה נסללה. בסופו של דבר, הכל מחובר.
היא ניסחה תסריט שיחה ברור ופשוט, שנועד לתת מענה אחיד בכל פנייה למוקד, והדגישה בטוש זוהר את המילה "מה": "במה אני יכולה לעזור?". לא איך. לא איפה. מודגש.
אחרי שהצטרפה אליהן ללא מעט קריאות והבינה את המצב מהשטח, היא החליטה להעביר להם השתלמות מקצועית, שכללה קורס אימון התמקדות ב"מה", סדנת ניווטים וטכנאות רכב.
*************
בפעם הבאה ש"שירות הדרכים של איך ואיפה" היה מגיע לקריאה, כבר לקח להן הרבה פחות זמן להגיע והם היו מצליחות לאתר את מיקום הקריאה הרבה יותר בקלות . לפעמים איך שהנתקע היה רואה אותן הוא כבר היה נזכר לבד למה הוא יצא לדרך מלכתחילה.
בגלל שהשירות התייעל והיקף העבודה שלהן ירד, מה החליטה לפנק אותן גם בקורסי העשרה. איפה לקחה קורס מדריכי טיולים, עם התמחות בכל המקומות הכי מגניבים שלא כדאי לפספס במקום החדש ופתחה מדריך מושלם של "איפה", שכל אחד רצה.
איך החליטה לעשות הסבה לפאזלים – היא נהנתה להרכיב כל חלק בתמונה, עד שכל החלקים המבולגנים האלה היו הופכים לתמונה ברורה ויפה. היא השתכללה כל כך בהרכבת פאזלים, שהגיעה לדרגת אומנות ממש, עם אלפי חתיכות קטנות שהיו מסתדרות תחת ידיה לתמונה מרהיבה.
ומה? מה הפכה למנהלת המוקד. בכל בוקר היא הייתה מגיעה מוקדם למשרד, עם הבושם המעולה שלה, ומתקתקת עבודה. למרות שהיא הייתה מנהלת, היא מאד נהנתה לדבר עם אנשים, אז היא לקחה על עצמה את תפקיד הטלפנית. בכל פעם כשהיא הייתה עונה "מה אני יכולה לעשות עבורך?" לתקוע המבוהל בדרך, זה היה עובד כמו קסם, והוא היה נרגע. פתאום הוא היה נזכר לאיפה הוא הולך, ואיך, והיא הייתה מחייכת, חיוך שתמיד היה אפשר לשמוע דרך הטלפון, ולא פעם גם ממש לראות.
