"שוב התקופה הזאת בשנה", שחרור עמדה על כיסא וחיפשה את הנעליים הגבוהות שלה בבוידעם. היא התעטשה מהאבק שנחת עליה, כשמשכה סוף סוף את השקית עם הנעליים הצבאיות.
אבק, פריחה, מילואים- לא חסרות סיבות להתעטש בתקופה הזאת.
עברה כמעט שנה מאז המילואים האחרונים שלה.
היא לא הודתה בזה, אבל זה היה נחמד שהיו קוראים לה למילואים מדי פעם, במיוחד בתקופה הזאת של השנה, שהיא הייתה מוווווצפת עבודה. כולם רצו לשחרר פתאום, להשתחרר, להיות משוחררים, נזכרו שהם רוצים להיות בני חורין וכל זה, והיא התרוצצה ללא הפסקה. כנראה יש משהו בתקופה הזאת, חוץ מאלרגיה, היא התעטשה שוב וסיימה לארוז את הקיטבג.
העניין היה שגם במילואים הייתה לה מלא עבודה. לפעמים היא הרגישה כמו המבוגר האחראי, לפעמים כמו הגננת בגן של הילדים הכי מופרעים במערכת. אבל במילואים כמו במילואים- הדבר הכי חשוב היה החבר'ה. היא אהבה את החבר'ה מהמילואים והתגעגעה אליהם, למרות שהם היו הכי שונים ממנה, ושיגעו והתישו אותה כל פעם מחדש.
"יאאאא, הגעת!!!" קפצה עליה היאחזות עוד בש"ג. "התגעגענו", חיבקה אותה היצמדות, קצת יותר מדי חזק, וקצת יותר מדי זמן שתמיד הפך את החיבוק שלה מנעים למביך. היא חיבקה את שתיהן וניסתה לא להפיל את הקיטבג תוך כדי, ללא הצלחה מרובה. הן הפילו גם אותה ארצה.
"מה קורה?" היא חייכה אליהן, כשכל אחת מהן אחזה ביד אחת שלה ועזרה לה להתרומם.
"סיים סיים, אותו דבר פה", הן המשיכו להחזיק בידיה, ולא שחררו. "שוב העניין הזה של הזמן הזה בשנה, והאיום מבחוץ וזה שכל דרי המערכת צריכים להיות סבלניים וסולידריים ולהירתם בלה בלה בלה…" היאחזות חיקתה את המפקד שלהם, ספק, בצורה כל כך מדויקת ששחרור כמעט עשתה פיפי מרוב צחוק (היא חייבת לחזור לפילטטיס, בהקדםםםם).
"את יודעת שהעלו אותו בדרגה, כן?", היצמדות לחשה באוזנה, נצמדת.
"עכשיו הוא רב ספק", היאחזות נעמדה מולה, חוסמת את דרכה. "מעניין מאד מאד איך הוא התקדם זה", היא קרצה לה.
שחרור רק רצתה להגיע כבר למגורים, להניח את הקיטבג וללכת למקלחת, אבל הן לא הרפו ממנה.
היא החלה ללכת, כשכל אחת מהן דבוקה לצד אחר שלה, מדברות ללא ההפסקה.
כל החבר'ה כבר היו שם, חוץ מדחיינות כמובן, שהתקשרה להגיד שהיא מאחרת.
פקפוק, חוסר אמונה, פחד, דרמה, תוצאות- החבר'ה הטובים, החבר'ה של פעם, מבשלים קפה על גזייה ולא ברור למה, כי בכל חדר היו כבר מזמן קומקומים חשמליים חדשים.
"מסורת זאת מסורת, לא משנים", חייך אליה הפחד, והיא ביקשה ממנו כוס קפה, אבל הוא לא שמע, או עשה את עצמו לא שומע, כמו שהיא חשדה בו, ורק המשיך לבחוש ולבחוש בלי שהקפה יהיה מוכן לעולם.
בינתיים דרמה כבר טרחה לספר לה מה קורה בחיים האישיים של כל אחד ואחת מהם, כמו גם על האיום החדש על המערכת, אותו היא פירטה לפרטי פרטים.
"איך את תמיד זוכרת את כל הפרטים?" שחרור חייכה אליה, מקווה שתבין בלי הרבה מילים שלא צריך להמשיך לחפור בנושא, אבל דרמה הייתה אלופת הפרטים הקטנים, וכל תזוזה הכי קטנה בגבולות (אפילו אם זה היה רק לשירותים, נניח), הספיקה לה בשביל פלט של שלוש שעות.
הם המשיכו לדבר סביב הגזייה, והיא הניחה את הקיטבג ונשענה אחורה. היא שמעה את הפחד מדבר על האיום מבחוץ, את הפקפוק שמסביר כי יש חורים לאורך כל קווי ההגנה, ומי בכלל יכול לעמוד מול איום כזה, היא שמעה את חוסר אמונה מצטרפת לשיחה. היא רק חשבה על זה שהיא לא אכלה כלום מהבוקר.
"נו, אני רואה שגם את פה", הגיע פתאום המפקד, מתבונן אליה בעיניים צרות.
"ספק", היא חייכה אליו, "קצת גדלת מאז הפעם האחרונה", היא טפחה קלות על הכרס שלו.
"רב ספק בשבילך וסוף סוף מישהו במערכת הזאת הבין את הגאונות שלי והסכים להעלות אותי בדרגה", הוא צחק, "וולקאם, ואם כולנו כבר פה, יאללה נעשה תדרוך".
הם התגודדו כולם סביב הגזייה המיותרת, כבר לא צעירים, תופסים את עצמם ברצינות תהומית כזאת שתמיד הצחיקה אותה. היא רצתה להגיד למפקד שהוא יודע בדיוק כמוה שאין באמת איום מבחוץ, אבל היא ידעה שזה רק יגרום למהומה עוד יותר גדולה, ולאגו להשתולל, והוא ישב כל כך בשקט עכשיו בצד שהדבר האחרון שהיא רצתה זה להפריע לו. חוץ מזה, אם המערכת תבין שאין באמת איום חיצוני, זה הסוף של היחידה הזאת. כל המשאבים שהושקעו בהם ילכו למקומות אחרים.
המפקד סיפר שמשמר הגבול, עם מאות אמונות מגבילות בסדיר, הגיעו לחזק את הקווים ושהתקופה מחייבת התארגנות אחרת.
היא המשיכה להתבונן בחבורה העליזה הזאת והאמת שליבה נחמץ בתוכה. הם נראו לה קצת פתטיים לאור הגזייה, נאחזים במה שהיה פעם, בצרכים של אז, שהשתנו ללא היכר היום ונראה שהם לא הסתגלו עדיין לשינויים האלה. חיילים של פעם בעידן חדש. מפוחדים, מפקפקים. לפתע היא התמלאה חמלה כלפיהם. "אם רק הייתם מבינים את האיום האמיתי", היא חייכה לעצמה.
"מה את מחייכת שם?" שאלה פקפוק, מרימה גבה.
"כלום. אתם מצחיקים אותי" היא ענתה, חולצת נעליים.
"מה מצחיק ולמה זה כלום?" קפץ מיד המפקד, רב ספק.
"זה מצחיק אותי כי אתם חמודים. שאתם לא מבינים שכל התזוזה הזאת לעבר הגבולות לא עושה כלום חוץ מאלרגיה, בטח שלא מגבירה את הבטחון. רק ההיפך", היא נאנחה. "כולם במערכת מפחדים כל כך מהאיום מבחוץ, שלא מבינים שדווקא ההיערכות הזאת עושה את כל הבלגן מבפנים".
"זה לא יכול להיות", חוסר אמונה קפצה מיד.
"תקשיבי, את אולי לא יודעת מה יש שם בחוץ", ניסה הפחד.
"זה הולך להיות אסון!!!" המשיכה דרמה.
היאחזות והיצמדות רק נדבקו אליה, קרוב קרוב, חזק חזק ולחשו כל מיני דברים, שהיא אפילו לא הצליחה לשמוע. רק זמזום כזה בתוך המוח שלה.
"מה שאני אומרת", היא ניסתה להתנער מהן ללא הצלחה יתירה, "שאין באמת איום מבחוץ, אתם מבינים? שזה רק סיפור, או תירוץ, או אפילו שמועה", היא אמרה ברכות, וראתה את השבר ממש בעיניהם. "שאם תלמדו לשחרר, אז לא תצטרכו את כל זה", היא אמרה להם, בכנות, למרות שהבינה שהם לא ממש מבינים מה היא אומרת.
"אבל איך משחררים, איך????", בכתה הדרמה והפעם אף אחד לא אמר שהיא דרמטית מדי.
"שחרור זאת אומנות", היא חייכה אליהם. "אומנות שצריך ללמוד. היא תהליך, שמצריך קצת שקט, וגם מקום- איך אפשר לעשות פה איזה שינוי עם כל כך הרבה אמונות מגבילות בגבול?" היא ניצלה את הדממה והמשיכה, 'ובואו, גם אנחנו פה לא מוסיפים לחגיגה", היא עברה אחד אחד והתבוננה להם בעיניים, ובמיוחד למפקד, הרב ספק.
"אז מה את מציעה? שנשחרר את כולם?", הוא הרים אליה גבה.
"נו, ברור מוח, מה חשבת?" היא אמרה בליבה, אבל הבינה שהוא עוד לא מוכן. "לא, אני מציעה שנתחיל ללמוד את האומנות הזאת", היא חייכה אליו. "אומנות השחרור. למזלכם, אחותכם פה היא המרצה מספר אחת בכל המערכת, ד"ר לאומנות השחרור בשבילכם. מוכנים?"
**********
שנה לאחר מכן, מעטפה שאי אפשר היה לטעות בה חיכתה לה בתיבה. בכל זאת, זאת הייתה התקופה הזאת בשנה שכולם נזכרים שהם רוצים לשחרר.
כשהיא הגיעה לש"ג פגש אותה שער אוטומטי חכם, עדכני, מתקדם להפליא, שנפתח בפניה לאחר שסרק את תווי פניה.
"שלום שחרור, ברוכה השבה לבסיס", ענה לה קול מתכתי וחביב.
"פשששש, השתכללו פה", היא חייכה לעצמה, ותהתה איך רק לקיטבג הלא נוח הזה עוד לא מצאו פתרון.
היא נכנסה לחדר המפקד, מחפשת את הספק, אבל הכיסא שלו היה הפוך. היא לא ראת את התמונה הגדולה שלו על הקיר.
"מה?" היא לא הבינה.
"הוא השתחרר", ענה לה קול מאחורי השולחן. הכיסא הסתובב ועיניים טובות חכמות התבוננו בה. "בדיוק אתמול הוא שלח גלויה. הוא בהודו", היא חייכה אליה.
"ואת מי?"
"ידיעה, נעים מאד, אני המפקדת החדשה. את תגלי שנעשו פה הרבה שינויים, יש לנו עוד הרבה עבודה, אבל כבר עכשיו אפשר לדעת את הדרך", היא חייכה אליה.
בשיחה ביניהן במשרד, ידיעה סיפרה לה שרוחה המשיכה לשרות בבסיס, גם לאחר המילואים וכל התכנים שלה הפכו למערכי שיעור מסודרים. "מבוא לאומנות השחרור", מאת שחרור, שיעורי חובה שהועברו בצורה מסודרת לכל מתגייס. "את מבינה כמה השפעה יש לך?" היא חייכה אליה.
שחרור המשיכה למגורים ותהתה מי מהחבר'ה עוד יהיה שם. אולי כולם השתחררו? עלה בה החשש.
היא התקרבה וראתה אותם כולם היו שם, ואבן נגולה מליבה.
"אתכם לא שחררו, הא?" היא צחקה וצחקה וחיבקה אותם.
"האמת שרובנו עוד פה", פחד חייך אליה, "חוץ מהיצמדות והיאחזות שפרשו ועכשיו הן מורות לוויפאסנה בדרום, חוץ מזה כולם עוד פה".
"מורות לוויפאסאנה? שתיהן? שלא מפסיקות לדב…." היא קטעה את המחשבה הזאת, כי כבר שבועיים היא בגמילה משיפוטיות. אם הספק בהודו, אז הן יכולות להיות מורות לוויפאסנה, הכל אפשרי מסתבר.
דרמה דאגה לספר לה, בפרטי פרטים כמובן, איך אחרי שנים פורקו גדודי האמונות המגבילות כשידיעה הטילה את הפצצה כשאמרה שאין בהם צורך יותר. קטנה קטנה אבל עם ביצים של בת יענה, היא חייכה אליה.
היא שמה לב ששלטי האזהרה על האיום החיצוני שהופיעו בכל שביל כמעט בבסיס, התחלפו במנטרות ניו איג'יות שהצחיקו אותה מאד. ובפרחים. הבסיס היה מלא פרחים שפרחו במיוחד בתקופה הזאת של השנה.
שחרור חייכה חיוך רחב וחלצה את הנעליים. הפחד הזמין אותה לקפה. חוסר אמונה הגישה לה עוגייה קטנה ומעוצבת (לא מזמן היא גילתה שהיא יודעת לאפות נהדר, והעבירה שעות על גבי במטבח, מה שמילא אותה בהרבה שמחה מחד, והפך אותה למאד עסוקה מאידך, לא היה לה זמן לעשות דברים אחרים).
שחרור נשכבה על הערסל שנתלה מחוץ למגורים, וחשבה לעצמה שאיזה כיף זה לראות את כולם. כל החבר'ה שלה, מתישים ומעצבנים ככל שיהיו, הם עדיין החבר'ה שלה, אבל עכשיו כשהפיקוד עבר לידיעה, חוסר אמונה שרה במטבח, הפחד מכין לה קפה, היצמדות והיאחזות מורות לוויאסאנה והרב ספק בכבוד ובעצמו שולח גלויות מהודו, היא שמה לב שהאלרגיה של המערכת, שתמיד מופיעה באותו זמן עם המילואים השנתיים שלה, נעלמה כל הייתה. פוף!
היא הניחה את ידיה מאחוריה הראש ונשענה לאחור. כנראה האומנות שלה עושה את שלה אחרי הכל, היא חייכה לעצמה, והרגישה תחושת בטחון כמו לא הרגישה שנים במערכת.
