תרגול שפע- שנה שנייה בחדר כושר – קידוד השפעה

"את תאחרי!", צעקתי על הבת שלי בבוקר שאחרי הקידוד. ובכן, קידוד שפע התחיל בסטרס גדול. קמתי בבוקר, תחילה בטוב,  אבל עם כל דקה של התמהמהות, תחושת הלחץ שבתוכי גברה והפכה לעצבים ותסכול. הבוקר העצוב הזה נשאר איתי כל היום, איך לא?

"בוקר טוב יפה שלי", הערתי את הילדה למחרת, "תקשיבי, החלטתי שאני לא אמא לחוצה יותר! זהו. יש לך אמא רגועה", הצהרתי בפניה, העיניים שלה נצצו, והיא הציעה שנתארגן בתחרות אחת עם השנייה. סירבתי מיד. מה פתאום תחרות? זה מלחיץ, ואני הרי החלטתי שאני רגועה. "בואי נתארגן ברגוע", ביקשתי, וכך היה בבוקר, וכך היה למשך יום שלם שבו עמדתי בהבטחה ולשמור על רוגע ושלווה. ליום אחד הצלחתי לחיות בתחושה שזה בסדר, להספיק מה שאספיק, ושלא תהיה טעות, הספקתי גם הספקתי.

הפרפקציוניזם הוא בעוכריי. בימים כתיקונם, גם אם יש לי הספק טוב של משימות בעבודה, גם אם כתבה שלי עלתה לאוויר או כל הצלחה קונקרטית אחרת, לצערי אני לא מתמלאת בתחושת סיפוק. אין לי את הפריבילגיה להנות מהדברים הקטנים של היומיום, כשכל היום מתנהל כמו על הכביש הכי מהיר בעולם. כנראה שמשהו בי מאמין שהדרך לשפע, כלכלי או תודעתי, עוברת ביגיעה קשה.

לאחרונה פגשתי מכר שהתפטר מהעבודה, "ומה עם פרנסה?", שאלתי. "פרנסה זה מאלוהים". הוא אמר אף על-פי שהוא חילוני מוחלט. האמת שהוא צודק. קל לי לומר שכסף זו אנרגיה, קשה לי לחיות את זה ביומיום. אני הרי חייבת לעבוד במשרה מלאה כדי להכניס משכורת מלאה, וכדי להגיע למכסה, אני מזיעה, לא פיזית, אלא מהנשמה. נקרעת, לא מעייפות, אלא מלחץ ומאמץ.

פריידי כל הזמן אומרת שלחץ הוא אנטי-שפע, וברור לי שאני חיה ברמת סטרס שלא מאפשרת לשפע לזרום לכיווני. אם להוסיף שמחה על שמחה, במהלך ימי הקידוד הרגשתי שאני לבד בתוך כל העומס הזה.  אף אחד לא רואה אותי, לא הבת שלי (אף על-פי שהיא עדיין מאוד קטנה, ושבתכלס יש לה עיני רנטגן לנשמה שלי), לא בעבודה שלי (הרגשתי חוסר תגמול עבור עומס רב) ולא הפרטנר "הבלתי-מתמסר" שלי.

ישבתי על הספה הכתומה שאני משתוקקת להחליף כבר, ודמעות זלגו מעיני. ביחס לאחרים – אני תקועה. בעוד שחברים בונים בתים, הבית שאני רוצה לבנות- תקוע עוד בשלב ההיתרים, שעה שאני תקועה ביזיזות ארוכת טווח, מהסוג הבלתי מתחייב, אחרים פה רוקמים זוגיות ומציעים נישואים. במקום לשמוח בשמחתם של אחרים ולדעת שהנה, כל השפע הזה בדרכו אלי, הוא כבר בשדה שלי, מצאתי את עצמי כואבת את החוסר הגדול בחיי, את הכישלון  והייאוש שאני. אפילו הכרזתי שאני מפסיקה לכתוב את בלוג סיכומי חדר הכושר, הרי בינינו, אני בכלל לא אדם לקחת ממנו השראה, אז על מי אני עובדת?!. בחיי, שכך הרגשתי.

הסתיים לו הקידוד. עברו עוד כמה ימים ארוכים (אני תמיד מהמאחרים לסגור את הקידוד. כשכולם כבר בהודיה על מתנות הקידוד, אני עוד לוחצת על מתג האור בניסיון אחרון להתמיר),  שאז איכשהו צנחה עלי ההבנה: יש משהו אחד שאני לא מצליחה לזייף בכלל –  את עצמי. כבר שנים, שאני שופכת באותנטיות לא מובנית מאליה, את נבכי נשמתי, ובכך אולי גורמת לקוראים רבים ונאמנים, או אפילו למישהי אחת בלבד, להרגיש שהיא ממש לא לבד. מפה לשם, בשקט בשקט, חלחלה אלי תובנה גדולה ומרעישה: יכול להיות שלא רק שיש לי שפע שבא בדמות השראה נטולת מאמץ שנשפכת מתוכי, אולי אני אפילו משפיעה?

"את יודעת שדווקא את הברומטר של המשפחה?", אמר לי פעם גיסי. "כשאת שמחה- כולם שמחים, וכשאת עצובה או עצבנית- זה משפיע על כולם". אסימונים החלו ליפול אחד אחר השני, אני שפע. אני השפעה! לא רק על המשפחה אני משפיעה, אוסף הכתבות שהצטברו לי בשנים האחרונות, הלקוחות שסומכים עלי בעבודה, ועכשיו גם הספר שבקידוד הגשמה התחייבתי לעצמי לכתוב וללכת איתו עד הסוף.

בעיקר הבנתי, שיש לי את היכולת להשפיע על עצמי, לרומם את נפשי בכל פעם מחדש, גם אם אני נופלת ונמלאת בוץ או אבק.

וכך, בחלוף לא פחות מחודש מסיום קידוד השפעה, הצלחתי לבסוף להתמיר את התחושות הקשות ולגלות שהשפע וההשפעה כבר כאן, בביתי. בזכות מייל אחד, משפט אחד, שיחה אחת, דבר הוביל לדבר, צעד הוביל לצעד, ובסוף משהו זז.    ברור שהייתי רוצה קפיצות קוואנטיות מרשימות מלוות בקול תרועה גדולה, אבל בינתיים אני לומדת שגם תנועה איטית היא עדיין תנועה, לפעמים בלתי נראית, מתחת לפני השטח, אך היא שם, עקב בצד אגודל מחכה לשעת הפריצה. כמו שפריידי אומרת, גם לבמבוק שמתנשא לגובה של מטרים רבים, לקח  חמש שנים לגדול מבפנים.

בינתיים אתגר השפע שאני לוקחת איתי מכאן והלאה, הוא לוותר על הלחץ, ללמוד לנשום, ולזכור שכל דבר יגיע בזמן שלו. הבית, הספר, הזוגיות. כולם כבר בשדה, וצריך להאמין שברגע הנכון יפציעו מעל לפני השטח.

לפחות בעבודה אני כבר מרגישה יותר מעורכת, ולקינוח- סכום אמנם קטן של כסף, אבל כזה שחיכיתי לו כבר כמה שנים, הפציע ממש עכשיו – כמה מפתיע – אחרי תום קידוד שפע. הוכחה יפה לזה שהדברים עובדים.