דחייה סיימה להתארגן לדייט. רגע לפני שהיא יצאה מהבית היא עוד רחרחה את בית השחי שלה, מעקמת את אפה בדחייה. איך זה יכול להיות? היא כבר כיסתה אותו בשלוש שכבות של דאודורנט. היא מיהרה לשוב הביתה ולמרוח שכבת הגנה נוספת, להסוות את הריח שלה.
היא תהתה מה יהיה שונה הדייט הזה מכל אינספור הדייטים האחרים, ובעיקר איך? איך היא תוציא את עצמה מהלופים האלה, של דייט ועוד דייט שלא הוביל לכלום, או יותר נכון לא הוביל אותה למה שהיא רצתה באמת. אך מעל הכל היה זה הפחד, שהפחיד אותה פעם אחר פעם שהריח שלה יבריח את הדייט התורן. כי אם הוא לא יאהב את מה שיריח? היא העדיפה שיכרתו לה איבר מאשר האפשרות הזאת.
******
הדייטים האלה גמרו אותה. מעבר לזה שהיא הייתה מריחה את עצמה לדעת במהלכם, פעולה שגבתה ממנה לא מעט אנרגיה, היא הייתה עסוקה כל הזמן במחשבות מה חושבים על הריח שלה. המחשבות האלה, כמו שרק הן יודעות, שתו ממנה כל טיפת אנרגיה אחרונה שעוד נותרה בה עד שלא פעם היא הגיעה למצב של התייבשות.
דחייה הייתה מרוקנת. היא הרגישה שאין טיפה אחת של נוזל בגוף שלה, כאילו מדבר סהרה בכבודו ובעצמו החליט לעשות רילוקיישן ולהתיישב היישר לתוכה. היא הייתה מנסה להתקלח, להרטיב את עצמה, אבל המקלחות האלה רק היו מייבשות אותה עוד יותר. הם לא היו יותר ממים שהגיעו מבחוץ, הם לא באמת הצליחו להרוות אותה.
היא ניסתה למרוח על עצמה כמויות מסחריות של קרם גוף, ובעיקר קרם פנים, מאמינה שאולי הם ירוו מעט את גופה היבש, הצמא, או לפחות להעביר את הריח, אך הקרמים הללו היו נספגים בתוכה במהירות ומהר מאד היא הרגישה שוב את היובש האינסופי הזה, שגרם לה גירודים בכל הגוף.
היא הייתה יושבת בבית, עם כוס יין לבן מבעבע ולא מפסיקה להתגרד.
"גם אתה מריח את זה?" היא שאלה בכל פעם את הפחד, החבר הכי טוב שלה, כשהיה מצטרף אליה לכוס מבעבעת של סוף יום.
"ברור" הוא היה עונה לה, "מקילומטרים", הוא אישש לה את מה שחשבה בעצמה. גם לו היה חוש ריח מפותח. אם חושבים על זה, זה מה שחיבר ביניהם, שניהם היו רגישים מאד לריחות.
******
פעם אחת, כשכמעט התעלפה מהתייבשות, היא הבינה שאין מנוס מללכת לקבל עירוי. היא הבינה שאם היא לא תקבל עירוי נוזלים תיכף ומיד היא תתעלף פה, ואז אוהו איזה ריח יהיה פה.
בעודה שוכבת, מותשת על המיטה, מחוברת לעירוי, היא עוד ניסתה להרים בשארית כוחותיה את קצות אצבעותיה על מנת לרחרח אותם. היא כמעט הצליחה, אבל אז האחות החמודה אחזה בידה, באסטרטיביות משהו, והורידה את ידה למטה.
"עד מתי תרחרחי ככה, תגידי? תתחילי לשים לב לאוטומט הזה, של ההרחה", ביקשה ממנה.
"אוטומט?" דחייה ניסתה לקרב את אפה לעבר בית השחי שלה בתנועה וירטואוזית, "על איזה אוטומט את מדברת", היא עיקמה את צווארה.
"זה", היא חייכה אליה. "הריח שלך זה הריח שלך, ומי שיאהב, מהמם".
"ומי שלא?" דחייה נחרדה מהמחשבה הזאת, ותיכף התחיל לגרד לה כל הגוף.
"אז לא", היא ענתה לה בפשטות והחליפה את שקית העירוי שהסתיימה בחדשה.
לפני שדחייה הלכה היא זרקה לה שהיא לא תנצח אף פעם, כי יש אינסוף ריחות בעולם, ולפני שתייבש את עצמה למוות, עדיף לה כבר להשלים עם הריח, וקודם כל עם שלה.
"כמות הריחות בעולם היא לא פחות מכמות האנשים, ואם תמשיכי לחשוב מה כל אחד מריח את תצטרכי לשלם ארנונה כאן, כי מהר מאד תעברי לגור פה", היא התקרבה אליה. דחייה כבר התכוננה ללכת צעד אחורה, שלא יריחו אותה מקרוב מדי, אך היא עצרה.
"צאי מנקודת הנחה שכל מי שתפגשי תהיה לו דעה על הריח שלך" הוסיפה האחות כשדחייה הייתה כבר הדלת, "כי ככה זה עם ריחות, לכל אחד יש מה להגיד עליהם".
דחייה כבר כמעט הוציאה קרם ידיים ריחני מהתיק, לכסות, לשנות, להסתיר, אבל אז הרימה מבט אל האחות. "הבנתי", היא חייכה אליה. לפתע, אחרי שני עירויים וקנקן מים, היא הרגישה מאוששת.
*******
הדייט הבא שלה היה נחמד, לא יותר. שום סיבה להמשיך הלאה, דחייה חייכה לעצמה, אבל היא חשבה על זה שכל הערב היא לא הריחה את עצמה אפילו פעם אחת וגם המחשבות של מה הוא יחשוב על הריח שלה כנראה עברו דירה למקום רחוק כי הן לא הספיקו להגיע. היא לא חזרה גמורה ומותשת, והגוף שלה לא גירד.
היא ישבה על המרפסת שלה, לגמה מכוס היין המבעבעת שלה וחשבה שמילא הגירודים, אבל שווה לא להתייבש רק בשביל יום השיער הנהדר שהיה לה ושהנוזלים האלה עושים פלאים לאור הפנים.
היא חייכה לעצמה חיוך גדול ואז עשתה משהו שלא עשתה מזה הרבה זמן. היא לקחה נשימה עמוקה-עמוקה, שהביאה איתה שלל ריחות, גם את הריח המיוחד שלה, והכניסה אותם עמוק-עמוק פנימה. התמהיל הזה נכנס לכל התאים שלה והשקה אותם מבפנים. לראשונה היא הרגישה שהיא אוהבת, ממש אוהבת, גם את הריח של עצמה.
