הימים הנוראיים השנה היו נוראיים מאוד. נכנסתי לשנה החדשה בכאב גדול והרגשה של בדידות. יום רודף יום, ושום דבר בחיים האלה לא כיף לי. הרגשתי כיצד תחושת דכדוך עמוקה, אפילו דיכאונית, מטפסת בקצות האצבעות ושוטפת אותי. כל מה שאני עושה לא עוזר, אני לא מצליחה להרים את הראש מעל המים. אין לי אלא להיכנע ולתת לגל העכור הזה לעבור ולהישטף מעליי, ורק לנסות שלא לטבוע.
מהצד זה נשמע מוזר. על-פניו אני בחורה מצליחה ומאושרת. יש לי ילדה מופלאה, משפחה תומכת, יש לנו בריאות, יש לי פרנסה, תודה לאל, בתקופה שבה חצי מדינה בחל"ת והחצי השני חותם אבטלה. אני כותבת באתר הכי גדול במדינה, לאחרונה אפילו התחלתי לעבוד על ספר, ואני עושה ספורט (כמעט) כל יום.
"אבל כל מה שאני עושה הוא כדי לשרוד", הסברתי למתבונן מהצד. "אני מותשת ומיואשת. לגדל ילדה זה הדבר הכי קשה ומאתגר שעשיתי בחיי, רק לפעמים יש כמה רגעים של נחת, ואז אומרים שזה שווה הכול. אני מסתובבת סביב הזנב של עצמי, כמו עכברה במרוץ, בלחץ נוראי לחייב שעות בעבודה כדי לקבל משכורת מלאה. הספר שאני כותבת אולי יביא לי סיפוק ביום מן הימים אבל עכשיו אני עדין בשלב הייאוש והתסכול, אין לי באמת מושג איך עושים את זה. ספורט אני עושה רק כדי שאוכל להביט על עצמי במראה, ולומר- 'היי לפחות את חטובה', אבל בסוף כל יום, אחרי שהילדה ישנה, אני נכנסת למיטה עם הלפ-טופ, כותבת ועובדת עד שנעצמות לי העיניים והולכת לישון לבד".
משהו חסר לי, וזה לא רק שמחת חיים. לא משנה כמה עבודה אני עושה, אני לא מצליחה להגיע למנוחה ולנחלה, אין לי זוגיות בחיי, את האדם הזה להישען עליו, להתרפק בזרועותיו בסופו של יום ולשקוע בחיבוק שלו. אני יודעת לרוץ לבד, אבל חסר לי האיש "לרוץ איתו" את מסע החיים, לחלוק רגעים טובים יותר או פחות, לראות ביחד סרט לפני השינה או סתם לדבר או לשתוק. בסוף כל יום, אני לבדי. יום אחרי יום, אחרי יום אחרי יום".
אי אפשר לחיות יותר את חיי הבדידות האלה, בבכי ובכאב נתתי לשנה החדשה להיכנס. גם תפילות יום כיפור הרגישו לי מהפה אל החוץ. ביקשתי מבורא עולם שיחתום אותי לחיים טובים, אבל בליבי לא נשארה לי עוד טיפת תקווה.
בערב סוכות, אחרי שרוב הקהילה כבר סיימה לחתום את עצמה ולסגור את חוזה התודעה, בחלוף עוד כמה ימים מלאי ייאוש, הצלחתי למצוא זמן, שקט ובעיקר מוכנות, להיכנס לאירוע "שינוי חוזה" באקדמיה ולהיכנס לקודש הקודשים של תודעתי, לנבי הנבכים שלה, המפלצות והפחדים.
ברגע שנכנסתי לאירוע הקדוש, קלטתי שההצפה התודעתית הייתה שם עוד מלפני ראש-השנה, מהיום בו הקהילה פתחה את החוזה קבל עם, זום ורוח גדולה. הבנתי ש"הדיליי", רק משך וסחב את ההצפה. NOTE TO MYSELF: לא לדחות את מה שאפשר לעשות עכשיו!
פריידי פתחה את האירוע בשאלת חקירה במטרה לברר מהו החסם המרכזי שאנחנו סוחבים איתנו מזה שנים, ללא התקדמות מובהקת. התשובה שלי הייתה ברורה. לא משנה מה אני עושה ולומדת, זוגיות טובה מהסוג שאני מאחלת לעצמי, ממני והלאה. בשונה מההתפתחות האישית והמקצועית שלי, שנוסקת ומתפתחת כל הזמן, בתחום הזוגיות דומה שיש פער שאני פשוט לא מצליחה לגשר עליו.
עוד בילדותי הרגשתי בודדה ולא מקובלת חברתית. כשהתבגרתי, המשכתי להרגיש סינגלית בכל רמ"ח אבריי, הבחורה הזו שאף פעם אין לה חבר. ברבות הימים, כשכבר הצלחתי להתחתן, מצאתי עצמי בזוגיות כושלת, זאת בלשון המעטה, חייתי עם גבר שדאג לומר לי שאין מה לאהוב בי ושאני אפסה.
כשיצאתי משם, בנקודת השיא של חיי, גיליתי שבשונה ממה שהכרתי עד אז, אני דווקא מאוד מחוזרת, אבל הפעם אני הייתי זו שלא מעוניינת באף אחד, והגבר היחיד שנמשכתי אליו בקלות יתרה, הוא איך לא? היחיד שלא מעונין בזוגיות בכלל, או בי בפרט.
וכך, בחלוף כמעט שש שנים מאז גירושיי, אני במערכת יחסים לא מיטיבה. הולכת עם האחד אליו אני נמשכת. ובו זמנית, האחד שלא נותן לי את הדבר אליו נפשי כל כך כמהה.
בזמן כתיבת שורות אלו, הילדה שלי נמצאת עם אביה, במדינה יש סגר שלא מאפשר לי להיפגש אתו או למעשה עם כל אחד אחר, ובמשרד יצאנו לחופשה מרוכזת. אני נמצאת באמת ובתמים לבד.
אין לי ספק שהשיעור שלי הוא לחוות זוגיות אמיתית וטובה, כזו שיכולה להזיז הרים, כיפית, הדדית ומעצימה. כמו-כן אין ספק שאני סופסוף מוכנה לוותר על הלבד, ולישון כבר הלילה עם בן-זוג אחד למשך שארית ימי חיי (מה שבהחלט לא יכולתי לומר עד לא מזמן).
למדיטציה של תיקון חוזה תודעה נכנסתי כשאני יודעת איזה סעיף אני הולכת למחוק בטוש שחור עבה. לבד. בטל ומבוטל. אין לו יותר מקום בחיי. תחתיו הכנסתי סעיף של אינטימיות ואהבה. הרגשתי את הסעיף החדש בכל גופי, והקצתי מהמדיטציה כשאני יודעת שאני מוכנה להיות ביחד.
"קחו בחשבון שמונה עד עשרה ימים מאתגרים", הסבירה פריידי בתום המדיטציה. מתברר, שהסעיף הישן לא נמחק מהר כל כך. לא נבהלתי, חשבתי שהימים הם ימים שבהם אני לבדי כך או כך, וההבדל הוא שעכשיו בכל פעם שבה שארגיש לבד, אזכיר לעצמי שחתמתי על סעיף חדש.
טעיתי בענק – אז החלו בדיוק שמונה ימים של גיהנום רצוף. האדמה תחתיי רעדה והשיקופים במציאות לא היו מביישים שום סרט הוליוודי בהפקת ענק. כעבור עשרה ימים התחושה כבר נרגעה, ובתוך מספר ימים נוספים מצאתי את עצמי בוחרת לראשונה מזה שנים לבלות את סוף השבוע לגמרי לבדי, ולא עם מי שלא מרגיש לי יותר כפרטנר. קשה לומר שאני אופטימית, אבל לפחות אני רגועה. הסערה שככה, ומה שמוזר הוא שאף על פי שאני כאן לבד, אני כבר לא מרגישה בודדה כל כך.
קרדיט תמונה: Dujiangyan Zhongshuge Bookstore
