אחדות לחצה על כפתור הדלת האוטומטית ונאנחה. האמת שהיה בא לה עכשיו יותר לעשות פאנלים מאשר לצאת לדרך עם החבורה הזאת. היא לקחה הרבה אוויר והחלה לסובב את ההגה, לא לפני שדאגה לתחוב עמוק לתוך אזניה את אטמי האזניים שהיו תמיד בכיס חולצתה. היא ספרה בלב עד שלוש והנה זה התחיל.
עוד לא הספיקה לעבור דקה אחת של נסיעה ופחד כבר עמד לידה, שלא לומר כמעט התיישב עליה, ווידא אם יש לה מספיק דלק, אם האוויר בצמיגים מאוזן ואם היא יודעת את הדרך.
"את יודעת שיש גם התראות על סכנות בדרך היום", נדחפה דרמה, מוסיפה משלה.
"כן, וגם אתמול היו וככל הנראה שגם מחר", היא חייכה, תוך שהיא נאבקת להזיז את שליטה שהשתלטה על ההגה, מתעקשת לכווון אותו ואגב כך כמעט העיפה את כל הנוסעים.
הבלגן הרגיל באוטובוס שלה. אהבה שרה בקולי קולות, קנאה התווכחה על המקום בספסל האחורי (שהרי ידוע שהוא הכי הכי), צדק צרח בקולי קולות על משהו שכבר לא עקבה ודחייה שוב קילפה קלמנטינה באמצע האוטובוס לקול מחאות הנוסעים. לפעמים אחדות הרגישה כמו גננת של כיתה טיפולית.
הרעש באוטובוס היה מחריש אזניים, הבלגן הכאיב בעיניים אל מעבר לכך זה כבר הפך מסוכן. הם כל כך השתוללו עד שלא פעם היו מסיטים אותה מהמסלול. היא כבר כמעט ולא הצליחה לשלוט באוטובוס. פעם כבר כמעט נפלו לתהום עמוקה והצליחו לעצור שנייה לפני ובפעם אחרת עלו על מהמורה שתקעה את האוטובוס ואיתה תקעה גם אותם יחד למעלה משבע שעות עד שהגיע שירות הדרכים לחלץ אותם. להיות תקועה איתם יום שלם. אחדות רצתה למות באותו יום.
הם היו הורסים את האוטובוס היפה שלה, מקשקשים על המושבים, זורקים את כל הפסולת שלהם על הרצפה. כעס היה עושה גלגולים באוויר, אומץ היה עושה גלגולים על הקרקע ואלימות הייתה משתוללת כאילו זה עתה שוחררה ממנורה, רעבה ואמביציוזית, משוללת כל רסן.
אך בתוך תוכה, הדבר שהכאיב לה יותר מכל, היה שהם לא סמכו עליה שהיא יודעת את הדרך, שהיא מסוגלת להביא אותם, את כולם! למחוז חפצם, ושהם היו עסוקים כל כך בעצמם עד שלא היו יכולים לראות כמה יפה הדרך שהם נסעו בה.
******
בוקר אחד, חיכתה החבורה ורצתה לעלות לנסיעה היומית, אך הדלת האוטומטית לא נפתחה.
הם החלו להתווכח למה הדלת לא נפתחת, ואיך יכול להיות שהיא לא נפתחת, וכמה אחוזים צריך בשביל שהיא תיפתח אבל כלום לא עזר. הדלת פשוט לא נפתחה. סקרנות אפילו עלתה על הגג, ניסתה להבין למה הדלת לא נפתחת וכמעט קיפחה את חייה.
זה לקח להם עוד קצת זמן אבל בסוף הם הגיעו למסקנה שאחדות פשוט לא הייתה שם. אם הם היו רואים באמת, ולא רק מסתכלים, הם מזמן היו רואים על שמשת האוטובוס היה מוצמד פתק קטן:
"הייתי פה,
לא יודעת מתי אחזור,
אם בכלל.
ביי, אחדות".
"נראה לי שהיא לא פה והיא לא יודעת מתי היא תחזור", חזר הפחד, שלא היה הנוסע הכי חד באוטובוס. "אם בכלל".
הם לא ידעו שבאותם רגעים אחדות עמדה על אם הדרך, לקחה טרמפים לראשונה בחייה, עם תיק דרכים גדול על כתפה וצמה קטנה שהספיקה לקלוע בשיערה שתאמה את הלוק הנוודי החדש שלה.
"לאן שתוביל אותי הדרך, רק לא להיות איתם", היא חייכה לעצמה אך לפתע, במקום השמחה והשחרור שהיא ציפתה להרגיש, היא הבינה שהיא עצובה. ואפילו קצת מתגעגעת.
******
ביום למחרת הגיעו כולם לתחנה, אחרי שקיבלו יום חופש כפוי ומפתיע. באותו יום אף אחד לא הגיע ליעדו, וזה יצר תקיעות נוראית במערכת, שלא לדבר על גרעון של מיליונים.
אף אחד מהם לא תיאר לעצמו שהדלתות האוטומטיות ייפתחו כל כך מהר.
אחדות, בחיוך ענקי, בירכה כל אחד ואחד מהם לשלום והראתה להם את האוטובוס המשודרג שלה, עליו עמלה כל הלילה.
קנאה הייתה הראשונה להבחין (אחרי קרבנות, כמובן) בלו"ז חדש של חלוקה לספסלים – עם השמות של כולם ותאריכים מי יושב מתי ואיפה. זה כבר הרגיע אותה והיא הייתה יכולה לשבת בשקט.
האוטובוס המשודרג הכיל שמיכות חמות לכל מי שהיה לו קר ודרש ממנה לכבות את המזגן ומאווררים ניידים וגיגיות קרח לכל הרותחים למיניהם, שהיו יכולים להרוג בשביל שידליקו מזגן. חדר ג'ימבורי חיכה לכעס, עם המון טרמפולינות וספוגים ומערכת מיוחדת עם פריסה של כל הדרכים שידרה את הדרך, וככה פחד יכול היה לראות בכל זמן נתון את התמונה וגם הוא נרגע. היא גם סידרה לו כיסא קטן לידה, עם חגורת בטיחות, וזה מצא חן בעיניו מאד. אזניות חדשות חיכו לכולם על הכיסאות, למי שרוצה לשמוע את המוזיקה המועדפת עליו ותא נפרד ואטום הרמטית הוקדש לכל מי שרצה לפתוח קלמנטינה.
אחדות הסתכלה על כולם במראה והלב שלה התרחב. הם היו שונים, ומוזרים, וחמודים ומעצבנים ומפחידים וכועסים ואהובים ולכולם היה מקום באוטובוס שלה. לכל אחד היה מושב. ולכולם, אחרי הכל, הייתה מטרה אחת: להגיע למחוז חפצם בשלום ואם אפשר אז גם להנות מהדרך.
מאותו יום הנסיעות באוטובוס שלה הפכו נעימות הרבה יותר, מצחיקות יותר ולפעמים אף שקטות – בעיקר כשכולם היו מתכנסים פנימה, מסתכלים מהחלון ופשוט, נהנים מהדרך.
