כשהייתי בן ארבע-עשרה אבא שלי נפטר מסרטן. קודם-לכן הוא היה במשך שבועות באשפוז בהוספיס, וכולם חוץ ממני הבינו שמשם כבר לא חוזרים הביתה. בהלוויה של אבא ירד גשם זלעפות, ואחות של אמא שלי הייתה על תקן המקוננת. מלוא הגרון ובצעקות שבר היא חזרה על השאלה "יהודה, איפה אתה?". אני שמעתי אותה והתפרקתי לחתיכות, בן-דוד שלי החזיק אותי, פשוטו כמשמעו, לאורך ההלוויה. לא הסכמתי להגיד קדיש, לא האמנתי בכלום, והייתי נער דעתן.
בשבעה עוד לא חלמתי על אבא, וגם לא פתחתי עם איש או עם עצמי שאלות גדולות של חיים ומוות. בזמן השבעה הייתי עטוף בנוכחות חברים רבים מבית-הספר, ופעלתי לפי מה שהרגיש לי באותו רגע נכון ונעים, ללא ריצוי לאיש.
מצחיק כמה הערות יש לאנשים כשמישהו מת, הערות על השעה בה אני מתעורר (לא ידעתי שאני צריך לשים שעון לשבעה של אבא שלי), על כך שאין לי תיאבון ואם אני לא אוכל אז הם גם לא אוכלים (לא רוצים לאכול- אל תאכלו, איך זה קשור אליי?) וגם על כך שכדאי שנשים סדינים על המראות בבית "שלא יבוא לנו המת". איך בדיוק החלטתם עבורי שאין לי עניין שהוא יבוא?
בחוכמת הבדיעבד אני מבין איך השבועות והחודשים שלאחר-מכן הובילו אותי לתקשורת עם אבא. המחנכת שלי הפקידה בידיי ספר שנכתב על קבוצה שחקרה תקשור עם המתים, אני לא זוכר את שם הספר, הייתה לו כריכה אדומה, הוא הרגיש ישן, והיא ביקשה את הבטחתי שאשמור עליו היטב כי אין להשיגו יותר. מורה אחרת שלי, המורה שלי לספרות, שיתפה אותי בחוויות רוחניות שהיו לה מול אחיה שנפטר, זה היה מרתק. באותו זמן גם נכנסתי לתוכנית משפחות שכולות מטעם בית הספר (לא קשור למוות של אבא, זה פרויקט של תלמידי החטיבה בה למדתי בפתח-תקווה מול משפחות שכולות של צה"ל).
חשוב לי להסביר שהמשפחה שלי רחוקה שנות אור מהעולם הרוחני, משפחתי מעלה על נס את המדע, הרפואה ועולם העסקים. אני חונכתי כי ישנה הפרדה מלאה ומוחלטת בין הרציונל לרוח, אלו שמן ומים, אשר לעולם לא יתערבבו זה בזה. יתרה מכך, בבית בו גדלתי ההיררכיה בין המדע לרוח הייתה ברורה, את המדע יש להוקיר, ולרוח יש לבוז.
הקונפליקט הזה התקיים בי לאורך שנים והתעצם לאחר ששלחתי את המכתב הראשון למשפחה השכולה שקיבלתי (זו מפרויקט בית-הספר). במכתב בדקתי מול המשפחה השכולה את האפשרות להיפגש בסלון ביתם לשיחה (בהשתתפות כל תלמידי הפרויקט), ולדבר על בנם שנפל. לפנייתי צירפתי הסבר בנוגע למהות הפרויקט- יצירת קשר ממושך לאורך כל השנה ולא רק ביום הזיכרון. האם השכולה שקיבלה את מכתבי הסכימה להזמנה זו, לצורך העניין נקרא לה סיגל.
באחת השיחות הרבות עם סיגל, אישה מרשימת מראה ואינטליגנטית, היא סיפרה לי שהיא מדברת תכופות עם בנה שנהרג, לצורך העניין נקרא לו ניב. סיגל סיפרה כי היא נכנסת טרום השינה למצב מדיטטיבי בו היא מבקשת מנשמתו של ניב שתבוא לדבר עמה. מאותה נקודה, התחלתי לילה אחר לילה, לשכב במיטתי, להתבונן בנקודה ספציפית בקצה וילון החדר, לנשום עמוקות, ולבקש את אבא אליי.
אני זוכר את החלום הראשון שזה קרה, אני זוכר היטב את האופן בו החלום "הרגיל" נעצר מלכת, ונפתח כמו רוכסן לעבר מרחב אחר. כשנכנסתי למרחב האחר, היה זה אולם רחב ובוהק, ואבא שלי חיכה לי שם. רעדתי. דיברנו.
העולם הרציונלי בו גדלתי לא נתן לי מנוח, חזרתי לסיגל ושאלתי- איך את יודעת שאת מדברת עם ניב? איך את כל-כך בטוחה? סיגל ענתה שבהתחלה היא הייתה מבקשת ממנו הוכחות, עד שהפסיקה. אני הבנתי באותו רגע שספק זו אבן הדרך הראשונה לאמונה, אך טרם ידעתי שמה שהתחיל כהפרדה מוחלטת בין רציונל לרוח, עתיד להתאחד אצלי בלב ללא כל הפרעה.
בשיחות הבאות עם אבא ביקשתי הוכחות. פעמיים. רציתי לדעת דברים שאין לי כל דרך לדעת, ושאני יכול לבדוק אותם במציאות. פרט אחד שאבא אמר נגע לנישואים של סבא וסבתא מצד אמא, ופרט שני נגע למקור השם של דוד שלי מצד אבא. את שני ההקשרים לא הכרתי, וגם אמא שלי לא הכירה, אך היא הבטיחה לבדוק אותם עבורי. אחרי כמה ימים אמא חזרה עם תשובה חיובית ואישור לשתי העובדות המשפחתיות הללו. אצלי הלב דפק בעוצמה מוגברת, את אמא שלי זה לא הרשים.
השאלות שעולות בתוכי לא הסתיימו. ככל שאני חוקר לעומק את נבכי התודעה כך יש לי שאלות נוספות וסקרנותי רבה עד היום. יש לי עניין גובר והולך בעולם הרוחני, אך נקודת ההשקה לאיחוד בין הרציונל לרוח התרחשה עוד לפני שמלאו לי חמש-עשרה. כבר אין לי קונפליקט שם, נהפוכו, רציונל ורוח עולמות משלימים הם. מאז זכיתי להתבונן במשך עשרים שנה באופן בו העולם מצמצם את הפער בין הרציונלי לרוחני, ועושה זאת צעד אחר צעד מתוך הנחת יסוד של חיבור בין עולמות. יש בי צניעות גדולה מול העולם שאני חי בו, עולם בו שוכנים הרציונל והרוח זה עם זה באופן יפה ומיסתורי יותר מכפי שאנו יכולים לעלות בדעתנו.
