אדם הראשון קולל בעקבות חטאו "בזיעת אפיך תאכל לחם". זו קללה הקושרת בין רווח לעבודה קשה. השפה העברית מרתקת, מפני שברגע בו אנחנו מוספים את האות "ה" – אלוהים , למילה רווח, אנחנו כבר מדברים על "רווחה". הצד ההופכי של עבודה קשה. האם ברגע בו אנחנו בוחרים לדבוק באלוהי אנו זוכים להוריד מעצמנו את קללת האדם הראשון בכל הנוגע להשגת תשואות חיוביות? האם רגיעה ונינוחות הן פרקטיקות המחברות אותנו לרווח אלוהי?
קידוד רווחה מזמין אותנו לנוח על גלי הבריאה, רק שזה לא כזה פשוט. אחד העקרונות המרכזיים שפריידי דיברה עליהם בהקשר זה הוא התמסרות לזמן הווה, למתרחש ב'כאן ועכשיו'.
אם אנחנו מתמסרים לרגע הזה, עלינו להסכים לשני אתגרים משמעותיים עבורנו הגברים-
האתגר הראשון הוא שנוכחות מלאה בזמן הווה הינה בהכרח נוכחות מלאה עם הלב. התמסרות לזמן הווה היא אישור לעצמנו להיות עם כל מה שחי בנו כרגע ברמה הרגשית, אישור להכיר מקרוב גם תחושות פנימיות שאינן נעימות כגון אכזבה, בדידות, ייאוש ולאות נפשית. לחיות את ההווה ברמה הרגשית זו הסכמה להכיר ולהכיל את המנעד הרגשי הפנימי מבלי להתחמק מעצמנו דרך מעקפי אוכל, שתיית אלכוהול, עישון ג'וינט או…התעסקות בלתי פוסקת בעבודה מחוץ לשעות העבודה!
האתגר השני הוא שנוכחות מלאה בזמן הווה מבקשת מאתנו להגדיר את עצמנו מחדש. הפכנו להיות מפלצות של יעילות, חינכו אותנו שאחרת אנחנו בגדר כישלון לחברה בה אנו חיים. גדלנו להיות גברים המאמינים כי ככל שנהפוך עצמנו לפועלים אפקטיביים של השגת תוצאות מיידיות, כך אנחנו ראויים יותר לתואר 'גבר'. קידוד רווחה מלמד אותנו שכל זה אשליה, נדמה לנו שיעילות-יתר זו הדרך שלנו להשתייך לעולם ולמלא בו את תפקידנו, אך היחס הכפייתי שלנו ליעילות מביא לכך שאנחנו נתינים של קצב החיים המהיר ולתוכו אנחנו מאבדים את עצמנו. אני פוגש בקליניקה את אותם גברים שאיבדו את עצמם לטובת קצב החיים המהיר, הם מגיעים בעקבות חרדה ודיכאון (כביכול) "ללא סיבה נראית לעין".
על פי שיטת המטאיזם, הכוח האמיתי שלנו טמון בתצפית ובחירה. לענייננו, מתוך תצפית אנחנו יכולים לסמן את הדרכים (הרבות) שאימצנו לבריחה מהלב ולהתמירן לבחירה בלב. הבחירה להסכים לחיות את כל העולם הרגשי המתקיים בנו ברגע נתון היא אמיצה, היא הליכה נגד הזרם של תהליך החיברות וחיבור לזרם הבריאה. שם נגלה שלהכיר את הלב זה הרבה פחות מפחיד ממה שחשבנו, עצם כך שאיננו מורגלים להתחבר ללב בזמן הווה, לא אומר ש"להרגיש" אינו המצב הטבעי לנו ביותר כבני-אדם.
בדומה לכך, מתוך תצפית בהגדרות הישנות והכובלות למי אנחנו כגברים, אנחנו יכולים לבחור מחדש להתחבר לחלקים האלוהיים המתקיימים בנו, לבחור ברווח מתוך רווחה, לקבל את האמת כי הזמן פועל בסינכרון מושלם עם טובתנו העליונה מבלי ליפול לאשליה כי צליחת קצב החיים המהיר מגדירה את זהותנו. לאן יש לנו למהר? ומה בדיוק אנחנו צריכים להוכיח ולמי? אולי הגיע הזמן שנלמד ערך עצמי כתחושה בסיסית שאינה תלויה בדבר?
פריידי דיברה על קידוד רווחה כשינוי הנקשר להארה. נוכחות מלאה בזמן הווה היא אחדות עם כל הקיים, עם האלוהי שבתוכנו, עם תדר הבריאה שמתקיים במציאות "החיצונית", ואוסיף לכך שזו גם אחדות עם החלקים המרגישים בתוכנו… אנחנו דור גברים שהוא גשר בין מסורות שאינן משרתות אותנו לבין הזהות של המדרגה הבאה שמחכה לנו בתום הטרנספורמציות. ההסכמה להתרווח אינה הפסד מול מירוץ החיים, אלא טיפוח הקשר שלנו עם הלב של עצמנו ועם הרווח האלוהי.
