אל מרחב מודעות התוודעתי דרך אמא שלי היקרה, שניסתה הרבה מאוד זמן לשכנע אותי לצאת מהמטריקס, ואילו אני די הדפתי את ההצעות שלה, עד שלפני שלוש שנים גיליתי שחליתי שוב בסרטן השד. הפעם הראשונה היתה לפני שבע שנים. תוך כדי הטיפולים והניתוחים, גיליתי שאני נשאית של הגן BRCA1 . ברמה הקונבנציונאלית, עשיתי כל מה שיכולתי (ניתוח, כימו, כריתה ושיחזור, הוצאת שחלות ומה לא?!) וחשבתי שזהו! אני אחרי הכל, מוגנת ויכולה לחזור לחיי. הורדתי את הסטטיסטיקה לחלות שוב מ- 80% ל- 5% . מעולה, לא? לרגע לא עצרתי לעכל את האירוע הדרמתי שזה עתה נחת בחיי. פשוט חזרתי לאוטומט הרגיל שלי. והפעם העליתי הילוך.
אבל בתוכי פנימה הרגשתי את הפחד המבעית לחלות שוב. הזנתי את עצמי בלי הפסקה באינפורמציה בד"ר google ובקבוצות פייסבוק שונות של נשים שחלו. ממש חיטוט בפצע הפתוח. הרגשתי שהידע גורם לי להיות בעמדת שליטה. לימים יתברר, שזוהי שליטה מדומה.
אני זוכרת שלפני 3 שנים, כשהלכתי לבדיקה שגרתית, ישבתי באוטו בחניה ובראשי חלפה המחשבה שהיום תגיד לי הרופאה שהסרטן חזר.
ואיזו הפתעה? צדקתי! וואו, כמה כוח יש לי, אפרופו שליטה.
חלק 1 – התהליך האישי שלי במרחב מודעות
בשלב זה הואלתי ללכת למטריקס, הבנתי שאני חייבת שינוי. וישבתי שם באירוע מוקסמת. ובוכה. ההבנה הזו שאני אחראית על חיי, יוצרת את המציאות במו מחשבה, היתה לי קשה. הרי במודע הכי רציתי להיות בריאה, אז איך זה שבפועל ההולוגרמה שלי כ"כ קשה ורחוקה מכך?
בשלב הזה כבר לא התמהמהתי, נכנסתי ישר לשנה ראשונה – מרחב הכ"ח, מצאתי את עצמי עוברת את הטיפולים הכימותרפיים במקביל לשיעורי הכח. הרגשתי שבכח אני מרפאת אתהפצעים בנפש שלי, כשבמקביל באיכילוב אני מרפאת את הגוף הפיזי שלי. עם הזמן למדתי שכשהנפש שלי בריאה – גם הגוף הפיזי בריא.
מרחב הכח גרם לי להבין שאני אחראית על יצירת הטוב והרע בחיי. אז אם כבר הכח אצלי, אולי כדאי שאתחיל לבחור בטוב?
הבנתי שכל השנים הייתי בניתוק מעצמי לגמרי. שפעלתי כל חיי על אוטומט, בלי שום חיבור לרגש. נפלו הרבה ״אסימונים״ בתהליך ובעיקר בכל הקשור להבנה שהנוכחות שלי דורשת נראות ומקום. אחרי שנים של "אין לי מקום", דרמת הסרטן גרם לי לראשונה למעשה להיות נוכחת. אמנם נוכחות אגרסיבית, ממקום קורבני וחלש, ולא נוכחות שקטה, עוצמתית ובריאה כמו היום .אבל שם היה השלב הראשון. אז עוד היתי רואת חשבון פרקטית, שמתקתקת הכל, שמה את כולם לפניה בסולם העדיפויות, עובדת על טורבו, על אוטומט, ויכולה להרפות ולעצור רק בזמן חולי מסכן חיים .
בזמן המחלה היתי פטורה מלטפל באחרים. להפך, לראשונה בחיי טפלו בי, ראו אותי, התחשבו ופינקו אותי. הדרמה הזו ריגשה את מוח הזוחלים שלי. הבנתי שיצרתי את המחלה כדי למלא ריק גדול שהיה בתוכי. שלא לדבר על תחושת הגיבורה שנתנה לי משמעות בחיים. אמנם מעוותת, אך עדיין משמעות.
הסכמתי לוותר על הריגוש שביצירת הדרמות, הסכמתי להרגיש שייכת ולדעת שיש לי מקום בלי הצורך להיאבק עליו או להצדיק אותו. יש לי מקום מעצם היותי.
מעט אחרי שסיימתי את מרחב הכח עזבתי את העבודה שלי כרו״ח. שמתי את עצמי במרכז מתוך ידיעה שאם אני לא אמלא את עצמי, לא יהיה לי מה לתת לאחרים , ואולי אפילו לא תהיה בכלל אני…. באומץ והתמסרות למה שיגיע הסכמתי לוותר על תפקיד מעולה, עם תנאים טובים וזכיתי בעצמי .
אחרי הפסקה של שנה המשכתי לשנה שניה – מרחב מנהיגות. במנהיגות עבדתי בעיקר על נושא היעוד שלי בחיים. לא ידעתי מה אני באמת רוצה לעשות בחיים, אבל ידעתי מה אני לא רוצה. לא רוצה לחזור לעבודה מטורפת, סביב השעון כרואת חשבון. עבודה ששאבה ורוקנה אותי. או שבעצם אני רוקנתי את עצמי כשלא ידעתי להציב את הגבולות הנכונים.
ידעתי שאני טובה בלעזור לאנשים. לאחר שחליתי יצא לי ללוות מספר רב של נשים, שחלו בסרטן השד. לעודד ולתמוך בהן במסע שלהן להחלמה. ראיתי שהצלחתי לעזור להן וזה גרם לי אושר וסיפוק אמיתי. אבל לא הייתי בטוחה שזו אכן הדרך המדויקת עבורי. חששתי להישאב פנימה מדי, להתערבב מדי. הרגשתי שאולי זה עדיין לא
הזמן להמשיך להיות סביב מקום חולה, אפילו אם הוא לא שלי.
אבל כן ידעתי לדייק לעצמי שטיפול באנשים זה משהו שאני מאוד רוצה לעשות. ומכאן הדרך לשנה שלישית – מסלול מטפלים היתה קצרה מאוד.
התרגשתי מההחלטה שלקחתי על עצמי ועל הדרך שעשיתי עם עצמי. אני, אושרת, אותה רואת חשבון פרקטית, שמדברת במאזנים ושורות תחתונות, הגיעה למקום שלם ובטוח, מקום נוכח וסבלני.
למדתי להכיר בערך שלי, לעשות לעצמי מקום, לאשר את עצמי כפי שאני בדיוק! להיות בנוכחות,בסבלנות ובאמונה שהכל לטובתי.
בקורס המטפלים קיבלתי המון כלים טיפוליים, כאשר בשלב ראשון אני המטופלת הראשית וחווה את כל הפרוטוקולים הטיפוליים על בשרי.
זה היה עוצמתי לגלות את מנגנון ההרס העצמי שלי – אותם דפוסים של חוסר ערך, חוסר ראויות, ביטול עצמי, מאבק, הסתפקות בפירורים. הרס. חורבן.
אבל יותר עוצמתי היה לדעת שאני ורק אני יכולה להבריא את אותם הדפוסים.
בפרוטוקול ממברנות הבנתי משהו לגבי הסרטן – הבנתי שתא סרטני הוא למעשה תא שאיבד את הבחירה שלו, שאיבד את התודעה שלו. תא שכל דבר חיצוני יכול להשפיע עליו והוא יוצא משליטה. זהו תא שלא נמצא בנוכחות, ואז כדי לקבל הכרה הוא מתנהג באגרסיביות ומתרבה, כדי שיבחינו בו.
נוכחות אגרסיבית חסרת שליטה. סיפור חיי. הבנתי לעומק את מנגנון ההרס שיצרתי עם כל המחלות ש"אספתי" לאורך חיי. מגיל 16 אני "יצרנית מחלות" מחוננת– בגיל 16 חליתי בקרוהן, בגיל 33 ,שנה אחרי לידת בתי היה לי קריש דם בכבד. הייתי על סף השתלת כבד כשבסוף הצליחו להתגבר על זה באמצעות צנתור בכבד ו"לקינוח" פעמיים סרטן שד. הספק "מכובד" לבחורה בגילי.
זה היה רגע משתק לראות את החוזה ההדוק שהיה לי עם החושך , שלא לדבר על פלירטוט צמוד עם המוות. הזדעזעתי לגלות בעצמי את תחושת הריגוש בכל פעם שהגעתי לבתי חולים, ובו זמנית התרגשות על ההזדמנות לנתק את החוזה מהחושך. ולהיפרד ממנו לתמיד. למדתי לסמוך על עצמי, למרות הספקות שעלו במהלך הדרך, בייחוד בכל הקשור ליכולות שלי כמטפלת מטאיסטית המשתמשת בעצמה בכל הפרוטוקולים הטיפוליים המכוננים הללו שעד כה חוויתי על עצמי ובשרי.
הפרקטיקום עבר בצורה מדהימה! המטופלים שהגיעו אליי התמסרו לטיפול, סמכו עליי שאהיה שם בשביל לכוון אותם ועשו דרך מעוררת התפעלות. כאשר כל אחד מהם מהווה מראה מדויקת ומדהימה עבורי בדרך להמשיך ולרפא את המקומות החשוכים בתוכי שמבקשים ריפוי.
אני יודעת שכל התהליך שעברתי במרחב, לאורך הדרך כולה, והחוויה האישית שלי של כל תדר, פרוטוקול וכו', יעזרו לי להיות מטפלת טובה יותר, מכילה יותר, קשובה יותר. לדעת להוביל את המטופל יד ביד בקצב שלו, בדרך שלו, להבנה שהוא המטפל הטוב ביותר של עצמו. והחלק הכי מרגש, זה שאני זוכה כיום להיות אסיסטנטית במחקר האונקולוגי באיכילוב. כך שבאותה מחלקה שאך לפני 3 שנים הייתי בה מטופלת בעצמי, כיום אני מלווה אנשים ומסייעת להם בתהליך הריפוי העצמי שלהם. בברכת הודיה על השליחות וההזדמנות להעביר את הכלים הלאה ולסייע לעוד הרבה אנשים בתהליך הריפוי של עצמם. הללויה!
חלק 2 – דמיון מודרך VS מטאיזם
דמיון מודרך הוא למעשה תקשורת עם תת המודע, המתנהל במצב של רגיעה והרפיה. מדובר בשיטת טיפול קוגניטיבית, המשמשת ככלי להרפיה נפשית עמוקה, שליטה בתגובות פיסיולוגיות וכאמצעי ל"תרגול" מנטלי של מצבים והתנהגויות, אשר למטופל יש קושי ליישם אותם בחיי היום יום .
במהלך הטיפול בדמיון המודרך מונחה המטופל להציף בדמיונו באופן ויזואלי תמונות ומצבים ולנסות לדמיין אותם באופן החי והממשי ביותר, מוחשיים ככל שאפשר. המטרה היא ליצור תיאור חושי מפורט מאוד, בנוסף להדמיה . כלומר, לא מסתפקים בהדמיה אלא ממש מדמים את המראות בצבעים עזים, שומעים את הקולות,
מרגישים את תחושות הגוף ואפילו חווים את הרגשות בצורה עזה ככל האפשר.
ממש רוטטים את התמונה הכוללת והמפורטת הזו בגוף, בכל התאים.
תפקידו של המטפל הוא לסייע למטופל לשקוע בדמיון המודרך ללא הפרעה.
כדי לאפשר זאת, נעשה שימוש בטכניקות הרפיה, מדיטציה, נשימה נכונה וכו' .
השימוש בדמיון ככלי הרפיה והרגעה עצמית מבוסס על ההנחה שלפעולת הדמיון יש מרכיבים פיסיולוגיים. לדוגמא: אדם המדמיין את עצמו רץ, יפעיל באופן בלתי מורגש את אותם השרירים המשמשים לריצה.
דמיון מודרך מאפשר גם למידה על נפשו של המשתמש בו. מכיוון שהדמיון המודרך הוא תהליך מודע, בניגוד לחלימה בזמן שינה, ניתן להציף נושאים שנמצאים בתת המודע של המטופל ולפתור אותם.
המטופל מונחה לדמיין פתרונות ודרכי התמודדות עם סיטואציות יומיומיות, באופן שמאפשר לו להיחשף לפתרונות חדשים.
נקודות משיקות בין טיפול בדמיון מודרך לטיפול מטאיסטי:
- בשתי השיטות הטיפול נעשה באמצעות הצפה של זיכרונות, דפוסים וכו' מתת המודע אל המודע.
- "הרחבת אופק האירועים" – בשתי השיטות אין גבול לדברים שאנחנו יכולים למשוך למציאות חיינו. במטאיזם זה נעשה באמצעות תהליך של משיכת חוטים ובדמיון המודרך זה נעשה ע"י דמיון תסריט שלם של מה שאנחנו מבקשים שיקרה בחיינו.
- "החזקת התמונה" – בשתי השיטות אנחנו כמטופלים רוטטים את הדבר המדוייק שאנחנו רוצים להביא לחיינו – ממש רואים אותו בדמיוננו, חשים אותו בגופנו וחיים כאילו הדבר כבר קרה.
- אסוציאציות – בשתי השיטות מעלים מחשבות באופן אסוציאטיבי מתת המודע למודע: בשיטה המטאיסטית באמצעות מודל יהלום ובדמיון המודרך באמצעות הדרכת המטפל.
- בבסיסן של שתי השיטות קיימת ההנחה שהמוח לא יודע לעשות הבחנה בין דמיון למציאות ולכן ניתן לעשות עליו מניפולציה.
- "הכל בראש שלך" – אנחנו יוצרים את מציאות חיינו, את ההולוגרמות, "תסריטי" חיינו. ומכאן שאם ניצור מציאות מיטבית בתוכנו, היא תשתקף לנו במציאות.
הבדלים מהותיים בין השיטות:
- בעוד שבמטאיזם מציפים דפוסים וזיכרונות מתת המודע וחוקרים אותם ואת הרטטים שיושבים בבסיסם, ממש חקירת עומק. בדמיון המודרך ישנה הצפה מתת המודע, אבל אין את החקירה העמוקה בכדי להבין מהם הדפוסים שיצרו את הסיטואציה המאתגרת.
- בבסיס שיטת המטאיזם המטופל חייב לקחת אחריות על חייו ולהבין שהוא זה שיצר אותם ולכן רק הוא יכול לתקן את הדרוש תיקון וזאת כתנאי לטיפול. בדמיון מודרך המטופל לא נדרש לקחת אחריות כלשהי.
- במטאיזם המטופל הוא האחראי על החקירה (באמצעות יהלומים ושיקופים) ובחירה מודעת לוותר על דפוסים הרסניים, שלא משרתים , בעוד בדמיון מודרך המטפל הוא זה שמעביר למטופל את הדמיון המודרך. כלומר, הוא זה שבונה את התסריט ומוביל את המטופל בתהליך והמטופל מבצע ומכוון לפי הנחייתו.
רוצים להתנסות בטיפול בשיטה? לחצו כאן לפרטים ובואו לייצר לעצמכם גן עדן עלי אדמות!
