רוחות הסתיו בישרו שמועד האסיפה השנתית מתקרב.
האוויר שלהט ביולי אוגוסט החל להשתנות כמעט בלי משים, והתחלף ברוח קלילה שהחזירה את הנשימה ובמקביל הורידה גם את מפלס העצבנות. לא סתם בחרה המערכת תקופה מדויקת כזאת להיווסדה.
האסיפות השנתיות היו עניין קבוע מאז הקמתה.
היו שנים שהן היו מרגשות ומשמחות, היו שנים שהן היו משמימות ובלתי נגמרות והיו גם שנים, במיוחד אלה אשר בהן היו"ר העניקה לאכזבה את הרשות לנהל את הישיבה, ואז היה לוקח לכל המשתתפים לפחות שלושה חודשים, אם לא חצי שנה, להתאושש מאסיפה כזאת.
אבל בשנים האחרונות, ורוב המשתתפים יעידו על כך, האסיפות השנתיות היו הרבה יותר קלילות, מעניינות וזורמות, על אף המצגות והסיכומים האינסופיים שתמיד היו חלק מהן. אחרי כל השנים, נראה כי כולם הרגישו מחוייבים לדרך. יש מצב כי השיפור באסיפות השנתיות בשנים האחרונות קשור בדרך זאת או אחרת גם לכך שתמיד היו דואגים לשלוח את אכזבה לחופשת הכל כלול ארוכה ומפנקת; הקיץ בדיוק הסתיים והחגים ועוד לא התחילו, אז המחירים היו מעולים! היא הייתה שולחת תמונות סלפי מהחוף והאסיפה הייתה מתנהלת על מי מנוחות, וככה כולם היו מרוצים.
*******
השנה האסיפה הייתה אמורה להיות מרגשת יותר מכרגיל, כי מעבר לזה שמספרים עגולים תמיד עשו יותר רושם והיו תירוץ נפלא לחגוג ביתר שאת את עצם היווסדה, השמועות סיפרו שהשנה יו"ר המערכת סוף סוף תחשוף את עצמה בפני המשתתפים.
בגלל שהם היו מקבלים את ההוראות ולא מתווכחים, זה לא ממש עניין אותם מי עומד מאחוריה. כל עוד הכל תפקד והיה מבוגר אחראי, הם היו מתרכזים בעבודה וזה הספיק. כל הוראה שניתנה התרגמה בצ'יק בתוך המערכת המשומנת שכבר ידעה את כל הנתיבים המסומנים, או התאמנה על החדשים, וכולם ידעו איזה חומרים להפריש, מתי ואיפה. ובגלל שסך הכל העסק עבד טוב (אין ספק שהיו שנים הרבה פחות רווחיות, לקח זמן להחזיר את ההשקעה שכללה לא פעם גם שיפוצים, תחזוק והרחבת כמה מרפסות) אז פחות היה איכפת להם זהות היו"ר.
אבל השנה, לקראת חגיגות ה-40 שנות, השמועות השתוללו שזהות היו"ר תיחשף בישיבה השנתית וככה זה עם שמועות, הן הופכות להבטחות, ואז לציפיות ואז לחגיגות. השנה כולם ציפו בהתרגשות לאסיפה הגדולה.
**********
היו"ר התרגשה היא לקראת החגיגות. כבר שבוע שהיא קמה מוקדם מדי, ובמקום להכריח את עצמה להירדם שוב תיכף ומיד, היא הייתה קמה, מכינה לה קפה וממהרת להתקשר לחברתה החדשה, חברת נפש, הודיה. גם כי היא עשתה נעים, וגם כי היא היחידה שהייתה ערה בשעות כאלה.
היא שמה לב, שמשיחה לשיחה עם הודיה יש לה יותר ויותר מה להגיד, היא ממש לא יכלה לעצור את עצמה הודיה רק דיברנה אותה, הפצירה בה להמשיך.
האמת שזה בכלל היה הרעיון של הודיה לחשוף את עצמה באסיפה השנתית.
"הגיע הזמן לצאת לאור", היא חייכה אליה, בהודיה, באחת הפגישות שלהן בבית קפה נסתר ושכוח אל.
היו"ר כמעט נחנקה, ורק המחשבה הזאת הספיקה בשביל לעשות לה פריחה. במשך 3 שבועות המערכת כולה לא הפסיקה להתגרד.
אבל לאט לאט, כמו עם כל מחשבה, היא החלה להתרגל גם אליה וחשבה לעצמה שמספר עגול ומרשים, עם תירוץ נפלא לחגוג ביתר שאת, הוא בעצם הזדמנות.
בדיוק באמצע המחשבה הזאת, בעודה מסדירה את הנשימה, נכנס בדלת הפחד, והתיישב בשולחן לידן. היו"ר קפצה ומיהרה לשלוח יד לנייד שלה עם ההתראה הקבועה לכל הממונים, אך הודיה הניחה יד רכה על כתפה ורק הזמינה את הפחד להצטרף אליהן. בסוף הפגישה, שהתארכה עד השעות הקטנות של הלילה, הם מצאו את עצמם ערים אחרי 7 כוסות קפה ובטן כואבת מרוב צחוק.
***********
ביום של האסיפה הגדולה ניתן היה להרגיש את ההתרחשות והתכונה בכל עבר. חדר הישיבות הגדול התקשט אף הוא לקראת המאורע והאווירה הייתה חגיגית ומצוחצחת.
כולם התיישבו במקומותיהם ליד השולחן הגדול, וסיפרו שוב את הבדיחה השנתית איך הם גדלו והתרחבו ותיכף יצטרכו לבנות קומה שנייה. מאחורי הפרגוד ישבה היו"ר והצללים שנעו על המחיצה סיפרו על אותה התרחשות ותכונה גם אצלה.
הם התחילו עם הסיכומים השנתיים – הראו גרפים של צמיחה, נושאים שנבחרו בשנה הבאה כנושאים לעבודה – מה הושג מהיעדים ומה טרם. אמונה סידרה את כל הגרפים על לוח החזון הגדול שנתלה במרכז החדר, ועידכנה אותו בהתאם לדיווחים. פששש, אמונה התרחבה השנה, לחשו כולם בהתפעלות, גם כי אי אפשר היה להתעלם מזה וגם כי באמת היה מרגש לראות איך הפכה יציבה ומלאה במשמעות אחרי שנים של הפרעות אכילה שהפכו אותה לשברירית, עלה נידף. היא התרחבה מעבר לעצמה, חשבה גם היו"ר, שאהבה תמיד להתבטא בפיוטיות, ושחוץ מלנהל ולקרוא סיכומים ידעה גם להרגיש ולראות בלי להסתכל.
לקראת סוף הישיבה, שהתארכה אומנם אבל הייתה יעילה ומדויקת השנה, כולם חיכו לרגע הגדול.
היו"ר כבר חשבה לבטל את כל השטות הזאת, מה זה השטויות האלה לצאת לאור? מי צריך את זה בכלל? אבל אז חשבה על הודיה, ולקחה נשימה עמוקה.
הנשימה העמוקה שלה הפכה לנשימה שנעתקה בקרב הנוכחים.
"את? את היו"ר???" הם הסתכלו עליה, עם חולצת פסים חמודה ומכנסי ג'ינס שקצת גדולים עליה, וסיכה שמחזיקה ברכות את שיערה האפרוחי, בקבוקים של זהב. היא חייכה אליהם חיוך גדול, שן חלב חסרה עיטרה אותו, וחשבה שהיא הרבה פחות נבוכה ממה שחשבה שהיא תהיה. וכן, היא אמרה, זאת היא.
"ואיפה המבוגר האחראי?!" היסטריה כמעט התעלפה, אבל אף אחד אחר חוץ ממנה לא.
הם רק חייכו אליה בחזרה, וחשבו לעצמם שוואלה, כל הכבוד לילדה הפנימית הזאת שעשתה עבודה לא רעה בכלל, ושכנראה היא בכל זאת יודעת לנהל, ומבינה משהו, כי הנה, היא הביאה אותם את כל הדרך היפה הזאת עד פה.
כף ועוד כף הם החלו למחוא לה כפיים, ולברך אותה ולהגיד לה בראבו ומזל טוב וכל הכבוד, ועוז ועוננה וחמלה אפילו עמדו לכבודה. היא המשיכה לחייך בעודה מוציאה את הברכה שכתבה למערכת, במלאות 40 שנות וחשבה, שכנראה הפחד צדק. זה באמת לא כל כך מפחיד לצאת לאור.
