ומה אם… כתב מאז שהוא זכר את עצמו. בכל מקום בו הייתם נתקלים בו, לא הייתם תופסים אותו ללא מחברת התמיד שלו, שהייתה נמצאת בדרך קבע בכיסו, אליה היה צמוד עפרון קטן ואכול בקצוות, שהיה מעלה עשן כמעט בכל פעם שומה אם… היה כותב.
ומה אם… הוא היה מוכשר מאד, בעל דימיון מפותח וחרדתי להפליא, תמהיל לא משהו עבור מישהו שביקש לפרסם סיפורים. התמהיל הזה הפך את הסיפורים שלו למוזרים מאד ולא פעם, אף אחד לא הבין איך בכלל הוא הגיע אליהם. עד כדי כך מלאי דימיון הם היו, עד כי העלו על הכתב אפשרויות שאף אחד לא היה מעלה על דעתו, חוץ מומה אם…כמובן.
כל סיטואציית חיים הספיקה בשביל להפוך לסיפור שעלה על כל דימיון. אבל בגלל שהחרדות היו משתלטות עליו, הסיפורים שלו היו הופכים לסיפורים רואי שחורות, שתמיד לקחו בחשבון את האופציה הכי פחות מוצלחת שיש. כשרון של ממש.
"תגיד, אין לך איזה סיפור עם איזה סוף טוב?", שאל אותו הגיון, ידידו משכבר הימים, כשישבו בבית הקפה הקבוע שלהם. "אין איזה סיפור שלא מסתיים באסון טוטאלי?"
"ברור! יש את הסיפור הזה על החלום הזה", מיהר ומה אם… לשלוף. "אויש זה סיפור נהדר, החלום מתגשם, והכל קורה, וכולם מתלהבים, ואוהבים…."
היגיון המופתע כבר כמעט שמח אבל אז אמר ומה אם… "ומה אם… " והגיון רצה לדפוק את הראש בשולחן.
"ומה אם… זה לא יהיה ככה? וזה לא יקרה, וכולם לא יתלהבו, ואף אחד לא יאהב", עשן יצא מקצה חודו של העפרון האכול ושלוש הנקודות שלו הבהבו ממאמץ.
"לא, אתה לא אמיתי", היגיון ניסה, אבל כבר לא היה עם מי לדבר. כשומה אם… התחיל קשה היה לעצור אותו, והוא רק המשיך לתאר לו את כל האפשרויות הכי מזעזעות ever.
"איך אתם חושב על הדברים האלה?!?"
"הגיון בסיסי, הגיון ידידי", זרק לעברו ומה אם… זיעה קרה נטפה על פניו, שהפכו לבנים יותר מסיד, כי הסיפורים שלו היו כל כך תיאוריים עד שלא פעם הם נדמו לו כאמיתיים ממש.
******
בכל פעם כשומה אם… כתב, נדמה היה שהעפרון שלו הופך באותם רגעים לשרביט קסמים, שתחת ניצוחו הלכו ונבראו היצורים האפלים מתוך המחברת. בורות תלולים היו נפערים לפניו, צוקים היו מתמוטטים עליו והשרירים שלו כאבו כשברח כל עוד נפשו בו מקופים מכונפים שרדפו אחריו. הסיפורים המפחידים קיבלו חיים משל עצמם ולא פעם ומה אם… הרגיש כאילו הם כותבים את הסיפור, ולא הוא עצמו.
עם הזמן, הכתיבה הפכה למעמסה, לעול, לפחד אלוהים שהקפיץ עליו את כל החרדות כולן. אבל הוא לא יכול היה להפסיק, זה היה חזק ממנו. אם רק היה חושב להפסיק, היה העפרון מאיים עליו שאם ומה אם… לא יכתוב, אז העפרון הקטן והתחמן שלו יכתוב את הסיפורים בעצמו ואז אוהו מה יהיה כאן. "עוד לא ראית כלום", הוא היה מפחיד אותו ומה אם… היה ממהר לאחוז בו ונותן לסיפור הזוועה להשתלט.
******
יום אחד, בעיצומו של עוד כתיבת סיפור בלהה בבית הקפה הקבוע שלו, כשומה האם…. מזיע מפחד ושלוש הנקודות שלו בקושי נושמות, התיישבה לידו מישהו. הוא כלל לא שם לב אליה, כיוון שהיה כולו מכווץ מעוד תסריט אימה שיצר.
"ומה אם…", הוא שמע אותה לוחשת פתאום.
"ומה אם… זה לא אני", הוא קפץ, חיוור מפחד.
"בגלל שאני לא מכירה אף אחד שהעפרון שלו מעשן ככה, אני מבינה שזה אתה", היא התיישבה לידו הלח לשאול והזמינה מהמלצר שוקו על בסיס מים עם חלב שקדים.
"ומה אם… יהיה סוף אחר לסיפור הזה?" היא חייכה אליו.
"אני מנסה, לו רק היית יודעת כמה", הוא חייך אליה במאמץ, מנסה להניח את העפרון הקטן שלו, שהרטינות שלו גרמו לכמה מבאי בית הקפה לנוע באי נוחות.
"תראה, את יכולת הכתיבה כבר יש שלך, וגם הדימיון שלך פצצה. עכשיו כל מה שנשאר לעשות הוא רק לבחור. יש בערך אינסוף אפשרויות אחרות, אז תבחר אחת", היא חיבקה את כוס השוקו שלה ונשנעה לאחור בנינוחות. "זה הכל".
ומה אם… לא הבין מה היא רוצה ממנו, אבל אז, כשנתנה לו דוגמא, על מקרה שבדיוק כתב עליו (אמאל'ה, איך היא ידעה??) ונתנה לו רעיון לסוף אחר, מפתיע, מרגש ואפילו מצחיק, הוא הצליח להניח לרגע את העפרון.
"זה הגיוני?" הוא שאל לפתע.
"הגיון בסיסי", היא חייכה אליו. "היגיון בסיסי, ידידי".
******
עוד באותו היום ומה אם… נרשם לקורס כתיבה. המורה לא הבינה מה וירטואוז כמוהו עושה בקורס שלה, אך הוא רק חייך אליה ואמר שהוא הגיע להתאמן על סופים טובים.
בהתחלה זה עלה לו בלא מעט תעצומות נפש, הוא ממש הכריח את עצמו לחשוב על דרך אחרת לסיים את הסיפורים שלו, בכוח. אבל לאט לאט הוא הרגיש שהוא מצליח יותר ויותר, והדהים אפילו את עצמו עם הכיוונים המשמחים שהסיפורים שלו קיבלו.
מדי פעם בחירה הייתה מזמינה אותו לכוס שוקו על מים עם חלב שקדים והוא היה מקריא לה את הסיפורים החדשים שלו. העפרון שלו הפסיק לעשן, וחזר להתנהג כמו עפרון, כלי כתיבה קטן ואכול בקצוות.
בחירה לא סיפרה לו שהיא שלחה על דעת עצמה את אחד הסיפורים האחרונים שלו על הגשמת חלום לתחרות סיפורים מפורסמת. "שהסוף יהיה לו הפתעה", היא חייכה לעצמה כשומה אם… המשיך לספר לה את הסיפור החדש. באותם רגעים, שלוש הנקודות שלו נצצו מתשוקה והתרגשות והאור שלהן הגיע למרחוק, הרבה מעבר לכל דמיון.
