בניגוד לכל מיני תחושות אחרות, הספק נולד די הרבה אחרי שנולדה המערכת. והאמת? שזה מזל גדול, אחרת אין מצב שהיא הייתה לומדת ללכת, נגיד. או לדבר, או להיגמל מחיתולים, אז תודה לאל על זה.
באיזה שלב הספק פשוט התגנב פנימה, בעיקר אחרי שהמערכת הבינה שיש "עוד" חוץ ממנה בעולם; כל מיני "בחוצים", שהמפגש איתם היה כר פורה ונעים לספקות.
אגב, אם הייתם רואים את הספק, ספק אם הייתם מזהים אותו. לא כי אתם לא יודעים לזהות, אתם יודעים לזהות מעולה, הוא פשוט כל כך כל כך קטן, עד שלפעמים הוא פשוט נעלם מהעין. כן, גם מזאת הפנימית.
אחד הדברים שהיו אהובים על הספק יותר מכל היה לאתגר את עצמו להיכנס למקומות ממש קטנים, ממש ממש קטנים, סדקים, ועם השנים הוא פיתח שיטות משוכללות לאללה שלא היו מביישות את הודיני. גם, ואולי במיוחד, במקומות שכולם אמרו שאין סיכוי שהוא יעבור דרכם.
בגלל שהוא היה כל כך קטן, וזריז, ואוהב אתגרים, הוא פיתח רדאר לסדקים האלה, המקומות האלה שלא סגורים עד הסוף במערכת. הוא היה מוצא אותם בשנייה ונדחק פנימה. מבסוט מעצמו שהצליח לחדור דרך סדק שאף אחד לא ראה, הוא היה מתחיל במלאת החלחול. אך! איך הוא אהב לחלחל. הוא היה מחלחל, ומחלחל, ועוד קצת מחלחל, כי תמיד סדק קטן היה רק קצה קצהה של מנהרה.
******
המערכת, שהיא קצת יותר איטית ממנו, כי בכל זאת יש לה עוד כמה דברים לעשות, בדרך כלל לא שמה לב שיש לה סדקים עד שהספק היה מחלחל לתוכם. הרבה פעמים, זה לקח לה זמן, כי הסדקים האלה פשוט היו מתמלאים בספק, אז היא בכלל לא שמה לב שהיה שם סדק.
אבל אז היא הייתה מתמלאת כולה בתחושה של ספק, לפעמים גם בדברים שלא היו לה ספק לגביהם. וזה גרם לה לזוז באי נוחות. וגם כאב בטן. והדליק לה איזו נורה.
הספק היה נכנס כל כך עמוק, עד שהמערכת הייתה מרגישה שהם אחד. כל המערכת הגדולה, עם כל הדברים שהיו בה, הייתה הופכת לספק אחד גדול, כשבכלל הוא בעצם כל כך קטן.
"למה אתה מתגנב ככה?" שאלו אותו פעם, את הספק.
"אה, זה פשוט" הוא ענה בפשטות, "כי יש לאן". אבל גם בגלל שזה מה שהוא ידע לעשות.
אם הייתם שואלים אותו לבד, ככה ביניכם לבין עצמכם, הוא היה מספר לכם שהוא
מרגיש תחושת שליחות ממש, עם העניין הזה של למלא את הסדקים; שבתוך תוכו הייתה לו תחושה פנימית שהוא פשוט צריך לשמור על המערכת הגדולה. הוא, הקטן. שלא תיכשל שוב, שלא יכאב לה. ככה הוא כבר ממלא את החלל, ואז הכל בסדר. לכאורה.
זה לקח לה קצת זמן, אבל המערכת הבינה שהיא צריכה לגייס מילואים וכך עשתה.
******
בפעם הבאה שהספק רצה להתגנב, הוא הגיע לסדק, שכבר הריח אותו מקילומטרים, וכבר זמם איך הוא הולך לצנוח לו בנג'י במנהרה שתתגלה ממנו. אבל אז הוא מצא שעל הפתח שלו היה משהו שהזכיר לו פלסטר, מחומר מוזר כזה, שסתם את הסדק. לידו ישבה מישהי ממש חמודה, שבדיוק סיימה להדביק את הפלסטר וחיכתה בסבלנות.
"ואת מי?" הוא שאל אותה, אחרי שהבין שלא יהיה סיכוי להיכנס.
"אמונה", היא חייכה אליו. "נעים מאד. עבודה לא רעה, הא?" היא חייכה אל עבר הפתח הסתום. ואז אליו. בסיפוק.
הספק שם לב שהיא והפלסטר עשויים מאותו חומר בדיוק.
בגלל שהוא לא יכול היה להיכנס, אז הוא התיישב לידה. והם דיברו. ודיברו. ודיברו. וככה הם ישבו וגילו המון דברים אחד על השנייה.
