ואז….אתם לא מבינים מה קרהההההה!!!", העיניים צעקו בהתלהבות.
דרמה, שמאז ומתמיד הייתה מעריצה שרופה של העיניים, כבר התחילה להתרגש. "נו, נו, מה קרה? מה קרה?!"
העיניים חיכו שיהיה שקט בשביל להמשיך. הן חיו בשביל הרגע הזה. כולם רק ציפו למוצא פיהן, הביטו בהן בעיניים כלות, ניגבו ריר למוצא פיהן, האמינו להן באמונה עיוורת. כל מה שהעיניים היו רואות, היה קדוש במערכת.
מהרגע שהן התחילו לעבוד, אז לפני שנים, כשהמערכת רק נוסדה, היא למדה להסתמך רק עליהן. הן היו העיניים שלה, ליטרלי, וכל מה שהיא למדה, הן סיפרו לה. היא כבר דאגה לפרש את זה. ולזכור.
אגב, זה לא משנה שלפעמים לא היה קשר בכלל בין מה שהעיניים הראו לה לבין מה שהיא הבינה, כן?
וזה גם לא היה משנה שבהתחלה הן בכלל לא ראו טוב, שלפעמים הן היו מספרות סתם, בלי לראות את כל התמונה, ולא פעם הן ראו גם מטושטש. המערכת הייתה מאמינה לכל מה שהיא ראתה, נקודה. או יותר נכון למה שהעיניים הראו לה.
אם קרה ומישהו היה מנסה להטיל ספק, או להגיד שיש אולי עוד דברים חוץ ממה שיש לעיניים להגיד, עם כל הכבוד, כן? מיד היה קם צבא המעריצים שלהן ומגונן עליהן, עוד לפני שהן בכלל היו צריכות להגיד מילה.
"מה זאת אומרת? צריך להאמין רק למה שרואים", התנשאות הייתה ממהרת להגיד בקול רם מדי, כהרגלה.
"מה לא ברור, הן ראו בעיניים שלהן, בעיניים!!!", דרמה הייתה מתרגשת, ופחד? הוא רק היה מסתכל בלבן של העין של כל מי שהעז להגיד משהו אחר, והמבט המצמית שלו היה מספיק. כולם האמינו לעיניים.
המערכת, חמודה וממושמעת שכמוה, הייתה מקבלת את כל המראות כאמת בלתי מעורערת, תורה מסיני, וממהרת להפוך אותם לדברים. כמה החלטות היא לקחה בזכות העיניים האלה! כמה דברים היא פסלה כי העיניים לא ראו אותם. אבל היא כבר הייתה רגילה.
אז היא עוד לא ידעה, שיש דברים שהעיניים החמודות שלה, לא ממש יכולות לראות.
***************
ההבנה שאפשר לראות אחרת הייתה אחת ההבנות הכי משמעותיות שקרו למערכת.
זאת הייתה הבנה פורצת דרך, הלכה למעשה, וכטבעה של הבנות כאלה היא גם הצליחה לזעזע טוב טוב את כל כולה, כיאה להבנה משמעותית.
כדרכן של כל ההבנות המשמעותיות גם היא התקבלה ממש במקרה.
באותו יום העיניים היו עסוקות בלספר עוד ועוד פרטים על משהו שהן ראו בחוץ, וכולם רק חיכו לזה, כי המידע שהיה זורם מבחוץ ריגש אותם ברמה שלא תתואר. הם רצו ממנו עוד ועוד. זה הדליק אותם ממש.
אבל אז, פתאום, המערכת עשתה שאט דאון. בבת אחת היא סגרה את העיניים והחלה להתרכז בנשימות.
אי אפשר לתאר בכלל את הכאוס שזה יצר בהתחלה. בלגן היסטרי, כאילו היה גנב, או כמו בסוף יום חופש של אבא עם הילדים. הכל היה חשוך, וכולם צעקו, והנשימות הסתובבו לכולם בין הרגליים והשתוללו.
כולם צעקו "מי כיבה את האור?" ו"תבדקו בחוץ אם זה אצל כולם", "ואוי ואבוי, בלי עין הרע!" וכבר מפלס החרדה עלה בהתאמה ופיזר קורטיזול להמונים.
אבל לאט לאט הנשימות הצליחו להשתלט על הבלגן, והקצב שלהן התחיל להרגיע את העניינים. המערכת הרגישה פתאום שהיא מתחילה קצת לרחף. היא עוד ניסתה לאחוז בספה, אבל אז כבר באמת לא הייתה ברירה והיא שחררה אחיזה. התמסרה.
מתוך החשיכה החלו לעלות כל מיני צבעים וצורות, שהיא לא ראתה לעולם, לפחות לא דרך העיניים שכבר לא פעם התגאו שראו הכל. אבל לא, את זה הן לא ראו.
עם עוד נשימה שתמכה, ועוד אחת, הכתמים הללו הלכו והתבררו ויצרו תמונה חיה ממש, כמו בסרט.
המערכת שפשפה את העיניים אבל אז היא נזכרה שהן בעצם עצומות.
היא הרימה מבט תועה למעלה ולפתע היא ראתה אותה, עין פנימית פקוחה לרווחה.
"מה?" המערכת אמרה בלי קול, אבל העין הפנימית הזאת ראתה גם את הקולות. היא ראתה הכל. והיא ידעה גם לספר.
המערכת לא האמינה. אני מאמינה רק למראה עיניים", היא חזרה על המנטרה של מועדון המעריצים השרופים של העיניים, אבל העין הזאת סיפרה לה שגם היא עין, וזה בסדר. אפשר להירגע.
והיא סיפרה לה וסיפרה, בלי טיפה של דרמה, את כל מה שהיא רואה. והראתה לה קצת משם, וקצת משם, וגילתה לה גם קצת סודות מתוקים שהמערכת עוד לא יכולה לחלוק עם אף אחד. עדיין.
והמערכת הבינה שבפעם הראשונה בחייה היא בכלל לא רואה, אלא מתבוננת. וזה העיף לה את הפוני.
היא הבינה שהיא בעצם לא ראתה כלום, עד אותו רגע.
***************
"נו, נו, ואז???", דרמה ניסתה לדובב את העיניים, "מה קרה אז?"
"כלום", הן חייכו אליה, "ואז כלום לא קרה".
דרמה קצת התעצבנה, נשארה עם תאוותה בידה, אבל אחרי שהבינה שהיא לא תקבל את מה שהיא מחפשת, היא הסתובבה והלכה לנוח צהריים.
מאז, המערכת הייתה עושה שאט דאון לעיתים קרובות. זאת הייתה הדרך שלה להתבונן. לראות באמת.
והעיניים? האמת שלא מעט עול ירד מהן. בגלל שהן יכלו קצת להרפות מהתפקיד המלחיץ שלהן, הן היו יכולות לבחור על מה להסתכל, לסנן, ועל הדרך ללמוד קצת ענווה – הן הבינו שעם כל הכבוד להן, הן לא תמיד רואות את כל התמונה. או חצי ממנה. או רבע.
וכשהן היו רוצות לראות באמת, הן היו פשוט עוצמות את עצמן לרווחה ומפנות את הדרך לאחותן היפה, השלישית, שהייתה רואה את כל הצלילים והצורות, והייתה מספרת את כל האמת, ואת כל הסודות, בלחישה מתוקה. והמערכת? לאט לאט התחילה להאמין לה. בכל זאת, עין.
