קנאה לא תכננה לצאת אל הריטריט הזה. היא בטח שלא הזמינה אותו והוא אפילו די נכפה אליה.
היא גררה אחריה את המזוודה שלה בחוסר חשק מוחלט, שמישהו לא יתבלבל לרגע ויחשוב בטעות שהיא מרוצה.
"ברוכה הבאה", האירה לה פנים הבחורה בקבלה, "שמחה שהחלטת להצטרף אלינו"
“שמחה? לא הייתי אומרת, אבל אני רואה שיש פה כבר לא מעט", הרדאר שלה, שבימים כתיקונם עבד 24/7, המשיך כרגיל. היא קלטה מיד שכולם שם, בלובי. "באמת תהיתי לאיפה הם נעלמו" מלמלה.
לקנאה היה דוקטורט ב"אחרים".
הבחורה מהקבלה נתנה לה הסבר קצר על המקום, מה מותר ומה לא, ובעיקר מאילו מכשירים היא תצטרך להיפרד בקבלה.
"גם את זה יקירה", היא הצביעה לעבר מכשיר שנראה כמו טרנזיסטור ישן.
"זה? זה כלום", קנאה ניסתה להתחמק אך ללא הצלחה מרובה.
קולט האותות שלה אכן הזכיר טרנזיסטור ישן, והיה צמוד אליה מאז ומתמיד, כמו אלכוג'ל לידית עגלת סופר.
היא הייתה מעבירה בו תחנות באובססיביות, מקבלת ממנו התראות על בסיס קבוע ובכל זמן נתון לגבי ה"אחרים". ביפ! התראה איפה הם אוכלים (ומה), ביפ! איפה הם מבלים (ועם מי), ביפ! לאן טסו (ולאן עומדים לטוס), מה קורה בזוגיות הפוטוגנית שלהם. ביפ! ביפ! ביפ!!!!!!! שלא תפספס חלילה.
היא התמכרה להתראות האלה ממש.היא צרכה מהן עוד ועוד, למרות שהמשיכה לשכנע את עצמה שהיא יכולה להפסיק מתי שהיא רוצה.
עכשיו, כשהבחורה מהקבלה ממש משכה לו אותו מהיד היא הבינה לראשונה למה הגיעה לכאן.
********
הלילה היה סיוט. היא התעוררה אינספור פעמים, ידיה חיפשו את המכשיר. היא ירדה טרוטת עיניים לחדר האוכל ומיהרה להביט סביב, לבדוק מה כולם אוכלים.
כולם אכלו אותו דבר.
בבוקר, כשעברה במסדרון, עוד הספיקה להציץ מבעד לכמה דלתות פתוחות, משוועת לראות את הבדלי החדרים. הכל היה אותו דבר.
היא התבלבלה לרגע.
היא התבוננה בדף הלו"ז שקיבלו. הוא היה ריק.
היא מיהרה להסתכל בדפים סביב, לוודא שהיא לא מפספסת משהו – הדפים של כולם היו ריקים.
"אה, סליחה" היא פנתה לבחורה מהקבלה, "מה אנחנו אמורים לעשות כל היום?"
היא מיד הסיטה מבטה אל עבר האחרים, לראות אם גם הם לא מבינים, אך כולם היו עסוקים בארוחת הבוקר שלהם.
"הכל כתוב", קרצה לה הבחורה מהקבלה וכבר נעלמה, משאירה אחריה נתיב של ריחות יסמין וקינמון.
קנאה לא ידעה מה לעשות. בימים כתיקונם, מחוץ לריטריט המוזר הזה, לא היה לה זמן לנשום. ה"אחרים" העסיקו אותה מבוקר עד ערב ועכשיו – כלום. נאדה.
היא התבוננה סביב, ווידאה שכולם עשו כלום. נדמה היה כאילו אלוהים בכבודו ובעצמו עצר את הסטופר. היא לקחה מגבת וירדה אל החוף.
הרבה זמן היא לא הרגישה את החול החמים תחת רגליה, את עור השמש חודר לתאים בזרועותיה החשופות, את מגע המים הנעימים בכפות רגליה. היא תהתה איך קוראים לתחושה הזאת, החדשה, שעלתה בה.
*********
מיום ליום קנאה הלכה והשתנתה. תופעות הלוואי של הקריז הלכו ופחתו והיא התחילה לראות צלול יותר, ירוק פחות. גם עור הפנים שלה נהיה פחות ירוק ויותר זוהר. הצוואר שלה, שהיה תפוס על דרך קבע מכל הניסיונות להבין מה קורה אצל אחרים, הפך הרבה יותר נינוח. גם האינסטינקט לחפש מה קורה סביב, הלך ונרגע.
עכשיו, כשלא היה על מה להסתכל בחוץ, כי כולם חלקו לו"ז ריק וגלביה, היא הפנתה את המבט לראשונה בחייה פנימה. היא גילתה עולם חדש ומרתק.
הלו"ז המשוחרר אפשר לה להרפות. וואו, רק זה היה משחרר. היא לא הייתה צריכה לעמוד על המשמר, לדעת בכל זמן נתון מי עושה מה ואיפה, להשוות. היא התערטלה מהשכבות האלה, עוד שכבה ועוד שכבה, ופתאום הבינה כי כל אלה שקינאה בהם כל כך סביבה, הם בעצם אנשי שיחה מעניינים למדי ואפילו די חמודים.
"תגידי לי, איך קוראים לזה?"
"למה?" שאלה אותה הבחורה המקסימה מהקבלה, שהצטרפה לידה בחוף. השמש בדיוק נגעה בים ויצרה שביל זהוב ויפהפה על המים.
"למה שאני מרגישה עכשיו, לתחושה הזאת שמתרחבת בתוכי", אמרה קנאה.
"אה, קוראים לזה שקט", חייכה אליה וריחות טובים של יסמין וקינמון מילאו את האוויר.
