הדבר האחרון שהיה לה חשק, למערכת, היה להתחיל את השיפוץ הזה.
נכון, שנים היא חלמה עליו, אבל שיפוצים אף פעם לא היו הצד החזק שלה, ובטח לא שיפוץ כזה. היא פשוט כבר עשתה כמה שיפוצים בחיים שלה, היא יודעת.
היא שנאה את האבק, שהיה ממשיך לרדת גם הרבה אחרי שמסיימים לשבור קירות, את הרעש שהיה מרעיד את כל הוויתה, את השינוי שהיה לוקח לה לא מעט זמן להתרגל אליו, תחושת זרות ממש. אבל היא יודעת שהגיע הזמן. שהיא לא יכולה להשאיר עוד רגע אחד את הגשר הזה, הישן, שאמנם היה חזק ויציב, אבל כבר לא חיבר שום דבר שהיא רצתה. הוא הסתיר לה את הראות, הוא היה כל כך לא עדכני, לעיתים היא לא הבינה איף יש בתוכה גשר כזה. פנינה נדל"נית לא מנוצלת, לא רלוונטית ובטח שלא נראית משהו.
אבל מה יהיה במקום? ואיך תתרגל? והאם באמת תצליח להרוס אותו ולבנות חדש תחתיו? ואיך תעבור בשלום את שלב הפירוק? ומה אם תתפרק בעצמה? היא הרי כבר התפרקה אחרי כמה פירוקים כאלה… ומה יהיה עכשיו?
"את והשטויות שלך", לחש קול בתוכה, "ומה בכלל רע לך ככה? למה לצאת להרפתקאות לא ידועות? מה זה חוסר האחריות הזה? ומה את צריכה את הרימונט הזה עכשיו?"
וואו, כמה קל היה לה להקשיב לקול הזה, היא נאנחה, ללכת שבי אחריו, אבל היא החליטה.
וכמה טוב שכך.
*******
הגשר הזה תמיד היה שם, בתוכה. כך לפחות היא הרגישה. היא הרגישה בנוכחת שלו מאז שהיא הצליחה לזכור. בהתחלה זה נראה לה טבעי, חלק בלתי נפרד ממנה, היא ממש, אבל עם השנים, היא התחילה לשים סימני שאלה בסוף המשפטים האלה. האם באמת הוא בלתי נפרד ממנה? היא ממש? סימן השאלה הקטן והביישן הזה פתח עוד ועוד מרחבים חדשים, של עוד ועוד שאלות.
בשלב מסוים היא הבינה שהיא חייבת לקבל תשובות. היא ירדה לארכיונים, לחקור ולהבין עוד על הגשר הזה בתוכה. פנס הראש הזעיר שלה האיר קלושות את המסדרונות החשוכים, אבל לבסוף היא הגיעה לתשובה שחיפשה. היא מצאה את היום בו הוא נוסד, הבינה את הנסיבות ואפילו הצליחה לקרוא מה היה התפקיד שלו, לשם מה הוקם מלכתחילה.
באותו רגע עלו לה דמעות בעיניים – גם כי הבינה עד כמה הוא רצה לשמור עליה, ובשביל זה הוא נוצר, וגם על הפרידה ממנו, שבאותו רגע הבינה כי היא עומדת לקרות, כי אין לו ממה להציל אותה עוד. וחוץ מזה, היא כבר יודעת לשמור על עצמה נ ה ד ר בעצמה.
********
המערכת לקחה נשימה עמוקה ועצמה את העיניים. זה היה השלב הראשון בכל שיפוץ. התכנסות פנימה. היא ידעה שהריסת הגשר הקיים תרעיד את קירותיה הפנימיים, תחריש את אזניה, תרטיט את ליבה, אבל היא כבר פרשה בעיני רוחה את תכניות הגשר החדש שלה – מעוצב ויפהפה, משתלב עם הסביבה, מחבר קצוות שכבר שנים היא רוצה לחבר – הגשר הזה ייקח אותה בדיוק לאיפה שהיא חולמת, כל כך הרבה זמן.
פירוק והרכבה, חייכה לעצמה, הרס ובנייה, פינוי והתחדשות. "זה לא הולך ללא זה, ולהיפך," לחש בה קול, אבל אחר. היא הנהנה לעצמה, נרגעה. היא לקחה עוד נשימה עמוקה והלכה לתפוס את נקודת התצפית הטובה ביותר על השינוי המרהיב שעומד להתחולל פה עוד רגע קט ממש.