אין לי סיפור מכירה שאפשר לעלות אתו לבמה ב״מטריקס״, לא הבראתי מסרטן גם לא היה לי סרטן, לא הבראתי את אחד הילדים תודה לאל הם בריאים,
היחסים שלי עם האקס היו תקינים תמיד כי התגרשתי בהצטיינות גם לפני המרחב, מצבי הכלכלי היה יציב ואני גם עדיין לא יכולה להביא סיפור של הגשמה מטורפת או זוגיות כי יש לי עוד מלא עבודה לעשות..
אבל על הבמה הזו בה אני לא מחויבת בהצגה של חלון ראווה אני יכולה לסכם את השינוי בקצרה: מעבר מחיים דו ממדיים (פלקט) לרב ממדיים.
זה לא סקסי, זה לא מוכר, אפילו אני לא תמיד קונה את זה, אבל אין לי ברירה ולא משום שזה כבר נעשה
ואי אפשר לחזור אחורנית, אלא משום שאני לא יכולה, ולא יכולתי.
תמיד הייתה בי קנאה לאנשים שלא צריכים יותר, שיכולים בסבלנות פשוט לחיות בשקט את החיים שלהם בלי הרעב התמידי שבסופו של דבר הוביל אותי דרך המון תחנות בדרך למרחב מודעות.
היום אני יודעת מה זה הרעב הזה, יש לי כלים למלא אותו, ולפעמים אני גם מצליחה.
כשאני שומעת מרכיבים דומים לסיפור חיי מפי מטופלת אני נתקפת כאב בטן וכל השערות עומדות לי מרוב נורות אזהרה, אבל שנים רבות לא ידעתי כלל שיש לי סיבה להשתנות.
אלו היו חיי: סיפור ארוך שספרתי לעצמי דרך עיניים חיצוניות.
גדלתי במושב באוויר הצח במרחבי אין סוף, בית טוב, הורים מסורים בת נכספת אחרי שני בנים, לא חסר דבר, הכל טוב, בהמשך שדרגתי לעל גבול המושלם.
נחשבתי אופטימית שתמיד רואה את חצי הכוס המלאה, תמיד בשליטה עצמית, אשת טיס, משפחה מושלמת, 3 ילדים יפים ומטוקטקים,
עבדתי במשרה חלקית שתתאים לאימהות המושלמת, תמיד למדתי את הדבר הנכון, המטופלים אהבו אותי,
הסטודנטים אהבו אותי ואפילו כשבעלי עבר משבר ורמז לי שהוא רוצה שינוי תמכתי בו, הכלתי את הקושי שלו,
הושטתי יד ברגעים קשים, וכשהמשבר הסתבר כ״משברה״ המשכתי לנהל את הפרידה בגאווה ובאחריות, באצילות.
וכל זה בחסות ניתוק רגשי עמוק שהוא מנגנון -על שלי ולא ידעתי על קיומו, ידעתי רק שאני לא בוכה אף פעם דבר שפתר אותי ממבוכות, השאיר אותי בשליטה ונתפש כחוסן נפשי.
אז מה קרה לי במרחב?
במדיטציית מבוא למרחב הכ״ח ירדו לי דמעות והרגשתי שאני רוצה את זה עוד, זה היה להרגיש..
ומאז, לאחר תהליך ארוך שכלל צריבת ניתוק, כ״ח תדרים, מרחב מנהיגות ומסלול מטפלים אני מרגישה, אני חווה, הרבה רגשות נמוכים וחוויות בדידות.
אני יותר ויותר מעיזה לחיות את חיי ולא חיים שאני אמורה לחיות, אני פחות ופחות מסתירה מעצמי את עצמי, אני רואה לי ואני יודעת, גם אם אני לא תמיד פועלת לשינוי.
אני יודעת שאין כלום בחוץ (לפעמים מתוך המנגנון אבל לא רק)
יהיה נכון להגיד שאני כמעט לא מוצאת בתוכי את צליל רז לאור שלפני החשיפה למרחב.
לציין שהייתי רוצה לספר שאני היום יותר טובה או שיותר טוב לי, קל לי….לא.
אני כן יותר שלמה, יש לי תשובות לשאלות שלא ידעתי אפילו לשאול, יש לי כלים להבין את הקיום שלי, לפעמים אני יותר בהירה..
תמיד טיפלתי באנשים, לימדתי, השריתי רוגע ואפילו גרמתי לאנשים להרגיש טוב יותר עם עצמם, ראיתי בזה שליחות, זה מילא אותי נתן לי תחושת ערך.. יש לי נטייה חמורה להציל.
אז היום אני כבר לא כל כך מרגישה טוב עם זה, אני מבינה שזה המנגנון שמאכיל את חוסר הערך שלי.. אבל אני גם לא נבהלת, אני רואה את זה..
אני גם רואה שבכל זאת התמלא משהו מבפנים, כבר לא נורא חשוב לי מה יחשבו.
הטיפול שלי היום הוא הרבה יותר נקי, הוא לא בא לשרת אותי.
אני מרגישה שהופקדו בידי כלים עוצמתיים לשנות חיים של אנשים לפעמים אני נבהלת…
אני רואה את השיקופים דרך המטופלים למרות שבא לי להדוף אותם, אבל אני כל כך טוב יודעת שאין "הם", אלא השתקפויות של עצמי.
התהליך שאני עברתי מחיים של פלקט לחיי עומק, מאפשרים לי כיום לסייע למטופלים המשקפים לי את עצמי הפלקט,
לסייע להם לעבור לחיים רב מימדיים ולהתמסר לחיים. יכול להיות שגם הם לא יעלו על במת המטריקס עם סיפור מפיל לסתות, אבל הם עדים לעצמם על החיים המלאים שלמדו לחיות.
אני מניחה שבעולם מסתובבים המוני אנשים כמוני מכחישי סבל שיגיעו כל אחד מסיבותיו הוא ואני אדע להעביר אותם את הדרך שעוברת אומנם בקושי אבל מובילה אל האושר.
חלק ב׳- ״סוד ההורות״ בראי המטאיזם
נושא ההורות מאוד העסיק אותי בחיי האישיים ובמקביל גם המקצועיים.
הייתי אחות בתחנה לבריאות המשפחה ופגשתי אימהות בעיקר בשנה שלאחר הלידה.
מצאתי שבמפגש של חצי שעה עם אמא אני מצילה נפשות ולא באופן הקליני אלא הרגשי, באמצעות הקשבה, הכלה, קבלה לא שיפוטית.
במקביל חיפשתי ורכשתי כל שביב מידע בנושא ההורות. מעל 30 שנות למידה וניסיון התגבשו לגישה שקראתי לה ״סוד ההורות״.
לפני כשנתיים כתבתי אותה בספר הדרכה לאימהות שקראתי לו ״האמא שחלמת להיות- מעצבת זיכרונות ילדות״.
בצניעות רבה אני רוצה להביא את הגישה כאן מול המטאיזם.
לתפישתי בספר, אחד הקשיים הבסיסיים אתו מתמודדת אמא בעקר בתחילת דרכה הוא הפער הלא מודע בין הפנטזיה למציאות.
הפרק הראשון עוסק בהעלאת המודעות לפנטזיה שמתקיימת בתת המודע ומייצרת תחושות של אכזבה וכישלון.
על פי הגישה המטאיסטית, לא אניח מראש מה נמצא בתת המודע, כי לכל אחת רטט יחודי לה.
בבסיס האמונה שלי עומד המשפט של מורי ד״ר חיים עמית ״הורה טוב הוא הורה שטוב לו״, להבנתי, כאשר אמא מרגישה שלמה עם עצמה, עם מעשיה,
מבינה ומאמינה במסרים שהיא מעבירה, הילד גם משתף איתה פעולה ונענה לה וגם חווה בהירות ובטחון.
הגישה המטאיסטית לימדה אותי שהמסרים הם מעבר למילים או ההתנהגות, הם רטטים שעוברים באופן לא מודע, ולכן הגישה מעמיקה את ההבנה אל מעבר לחוויה המילולית.
כלי שאני מציעה לעבוד אתו כתחליף לשיחה על גבולות הוא ערכים.
אני מציעה להורים לבדוק עם עצמם מהם הערכים הגלויים והסמויים, האמתיים והמזויפים, המתאימים להם או מושאלים, המשרתים ואלו שכבר לא.. כאבני דרך מתווים לקביעת הכללים בבית.
הגישה המטאיסטית משאירה את הדיאלוג הזה מעל פני השטח ולוקחת את הדיון עמוק פנימה לתוך התת מודע כמנהל ומייצר את המציאות ההורית הרב דורית.
התיאוריה שלי עד שנחשפתי למטאיזם הסבירה את מקור הדפוסים באינטראקציה המוקדמת שלנו עם ההורים (או משמעותיים אחרים).
על פי הבנתי היום הדפוסים/ מנגנונים אף עמוקים יותר, הם תוצר של חוזה נשמתי איתם הגענו לעולם והאינטראקציה היא ההולוגרמה שהם מייצרים.
אני מתייחסת לילדה הפנימית כמפתח לחיינו הרגשיים ומעודדת להכיר להתחבר ולרפא אותה כדי להתקרב לעצמנו ולילדנו.
הגישה המטאיסטית מכוונת לאמץ את הילדה הפנימית בתוכנו, להיות לה כמו לילדינו הביולוגיים להורים.
אני סוברת שהאימהות שלנו מוטבעת אי שם בילדות על פי האימהות שחווינו. כך גם על פי הגישה המטאיסטית כפי שאני מבינה אותה אבל עמוק יותר..
פריידי מדברת על אמא שהיא אונה במוח המושלכת על האמא המעשית.
בתור פרויקט סיום מנהיגות חיברתי מדיטציה שקראתי לה ״האמא הפנימית״, שהיא מורכבת מחקירה וריפוי של האמא הפנימית שמשתקפת באינטראקציה עם האמא החיצונית.
דרך נוספת שאני מבינה אותה היום: האמא כמו שאר ״שותפי בתפקיד״ של הנשמה מוציאים לפועל או במילים אחרות מייצרים את ההולוגרמה של הרטטים/דפוסים/מנגנונים המשתמעים מהחוזה הנשמתי.
לתפישתי ב״סוד ההורות״ בקשתי להוביל את האמא ל״עצב זכרונות ילדות״ מיטביים ותומכים בילד שיגדל להיות מבוגר שלם. המטאיזם הוסיף לי את כלי השיקוף העוצמתי,
הילד הוא השיקוף המשמעותי של האמא, אותם שיקופים הם חומרי הגלם המדויקים לעבודה שלה על עצמה, וככל שהיא הופכת להיות יותר שלמה כך זה משתקף בילדה.
בספר שלי אני מלמדת לעשות חזון משפחתי בתור תהליך מגבש ומלמד שמבהיר ומחדד את הדרך המשותפת ומשמש כמצפן לשמירה על הכיוון. על פי הגישה המטאיסטית אותו חזון גם בעל כוח להתממש.
אני מלמדת בספר שלי הקשבה עמוקה, בזמנו, ההקשבה לצורך נתפסה בעיני כהקשבה הכי עמוקה לעומת הקשבה לתוכן, הקשבה אגוצנטרית או הקשבת פתרון.
במטאיזם למדתי שיש הקשבה עמוקה יותר והיא הקשבה לרטטים.
כאשר לימדתי הקשבה לילד הנחיתי את האמא לנקות כל ידיעה מוקדמת, כל שיפוטיות, כל מחשבה ורגש שעולים בה ולתת לילד ללמד אותה את עולמו.
הגישה המטאיסטית מלמדת אותי לברר בתוכך מהו השיקוף ושם מתחוללת ההקשבה האמתית.
בספר אני מדברת על בקשות העומק של התנוק/פעוט לבטחון קיומי, הכלה, קבלה לא שיפוטית, לאהבה ללא תנאי שלא קבלו מענה והפכו להיות הנכות שלנו כמבוגר
על פי הגישה המטאיסטית אלו הם ה״זנבות״ או התחנות הראשוניות לרטטים שישחזרו את עצמם במהלך החיים.
אני מדברת על ״קצר״ תקשורתי בין ילדים להורים שהוא כמו גלגל שחוזר על עצמו: הילדים מתנהגים את הרגשות שלהם, ההורים מגנים/דוחים את ההתנהגות וכביכול גם את הרגשות,
הילדים למדים מכך שהרגשות אינם לגיטימיים (וגם הם עצמם) ולומדים לדחות/להתנתק מהרגשות שלהם ולמעשה מעצמם.
על פי הגישה המטאיסטית הילד הוא שיקוף של הוריו, הוא מבטא את התת מודע של ההורה, הורה שאינו בעל מודעות ישליך את הכעס והתסכול על הילד.
והמעגל ימשיך.
כשכתבתי את הספר היו לי כבר השגות על ה״ילדות המושלמת״ שלי ועל סיפור ה״אהובה ללא תנאי״ שאני. ראיתי איך אמא שלי שאהבה אותי/אותנו יותר
מאשר את עצמה מעבירה מסר מבלבל אותו פרשתי כפשוטו. ידעתי שאני אהובה לא ידעתי מה עוד צריך להרגיש.
המטאיזם מסביר לי את זה פשוט: אמא השיקוף שלך לא אהבה את עצמה, לא העריכה את עצמה, דחתה את עצמה…
אז את לא אוהבת את עצמך, לא מעריכה את עצמך ודוחה את עצמך.. וסיפור האהבה המהמם של אמא?
זה מה שהיה לה לתת.. מילים.. לה עצמה גם את זה לא היה. (האם היום אני יודעת מה זאת אהבה?? )
יותר מכל רציתי להיות אמא מושלמת, ורוב הזמן ספרתי לעצמי שאני גם מצליחה.. כמו בסיפור חיי, זה עבר דרך עיניים חיצוניות,
דרך מה שרואים ואפשר למדוד. היום אני אומרת למטופלות שלי שמבקשות את הדרך הנכונה, המילים הנכונות..
זה לא משנה מה תגידי מה תעשי ואפילו לא מה תחשבי גם אם תתמידי כל החיים, מה שעובר באמת זה הרטטים, ולכן כל כך חשוב לחקור ולהבין אותם ושם מתחולל הקסם בהורות.
ההשוואה שבחרתי לעשות מלמדת אותי שמעבר לכלים המשוכללים שהוספתי, ומעבר למטפלת שנהייתי, נוסף נדבך עמוק ומשמעותי לגישת ״סוד ההורות״ שלי.
