לפני כשש שנים נתקלתי "במקרה" בפריידי מרגלית ברחבי הרשת. "שיחות בגן עדן", עוד במהדורה הישנה של השיחות. נושא השיחה היה "וגר זאב עם כבש". הקשבתי לשיחה מהופנטת מהפרשנות שהיא נתנה לנושא. זה היה כל כך שונה מתפישת עולמי אז, ועם זאת כל כך קרוב אליי. זה היה כמו אגרוף בבטן. התחושה הייתה: וואו, איך לא ראיתי את זה כך עד עכשיו. ויחד עם זה, תחושה של רווחה גדולה שהגעתי הביתה, לאמת. גם הזאב וגם הכבש שניהם גרים בתוכי. זוהי תובנה מכוננת. וכדי להתחיל איזשהו תהליך, אפילו קטן ביותר, של שלום, אני צריכה לקבל את זה ששניהם זה אני, ששניהם בתוכי, וכל שעליי לעשות זה לקרב ביניהם, כדי להביא לשלום פנימי. איזו חדווה הייתה שם בגילוי הזה! וואלה, זה הכל בי!
זו היתה ההתחלה, הרגע בו רציתי להקשיב ולדעת עוד. משם התרחבתי לעולם השיקופים הכולל, שככל שהסכמתי לקבל אותו בהלימה, התדר בחיי עלה והשתנה והתייצב. ככל שראיתי בי, בתוכי, את מה שמתרחש בחוץ, כך למדתי לקחת אחריות על חיי. ועם זאת, עדיין היו לי לא מעט התנגדויות במרחב הכח. עד היום למשל, אני עדין שומרת על "מרחק נגיעה" מהמטוטלת. במרחב מנהיגות התחברתי לעצמי בעוצמה וברכות, ובעיקר עבדתי עם ההתנגדויות. התקשור, העל מודע, הספרייה האקשית, לא בקלות התמסרתי למקומות האלה. אני חושבת שמרחב המנהיגות בעיקר חיבר אותי לעולם שמעבר, למדתי ליהנות ממדיטציות וסיגלתי לי אותן כדרך חיים. גם ריצה הפכה עבורי לזמן מדיטציה. אני ממש רצה בשלושה מימדים. מתחילה עם תת המודע ששולח את כל התירוצים: קר לי, יש לי פיפי, כואב לי הראש, עושה הכל כדי שלא ארוץ. וכשזה נרגע הריצה הופכת להיות במודע, אני מתכננת את המסלול, את הזמנים והמרחקים. ואז פתאום, לפתע פתאום אני מוצאת את עצמי במקומות אחרים משתכננתי, הזמן והמרחק כבר מזמן עברו, ואני כאילו במקום אחר, בעל המודע, חוזרת מהריצה עם תובנות ורעיונות. לפעמים ממש מעבירה טיפול בראש.
בנוסף במרחב מנהיגות למדתי להסיר את הבושה וההסתרה. קודם כל מול עצמי. ואחר כך, חשוב ביותר, מול המשפחה הגרעינית שלי. אם במרחב הכח עוד הייתי מקשיבה בחדרי חדרים למפגשים האינטרנטיים, בוודאי למדיטציות, במרחב מנהיגות כבר הדברים היו גלויים, המילה הגסה "מדיטציה" הפכה להיות שגורה בפינו. שיחות מרתקות ועמוקות ומלאות פתיחות עם אביאל האיש שלי. וואו כמה שזה חיבר בינינו. היכולת לדבר כל אחד על נבכי נשמתו ועל המחשבות שלו. לשתף רגשות. זה היה כמו גילוי מחדש זה של זו.
אם לפני כן חשבתי שהייתה לנו זוגיות נהדרת, עכשיו אחרי שהמסיכות הוסרו, הזוגיות משתבחת כל הזמן. אגב בזמן הכתיבה אני נמצאת בשוויץ ביחד עם אביאל בבידוד 10 ימים, רק שנינו לבד, וכשנחזור לארץ שוב בידוד 10 ימים רק שנינו, וזה כיף ונעים ומענין, ופשוט טוב לנו אחד בחברת השנייה. יש אותי, יש אותו ויש אותנו.
גם את הילדים שלי אני שומעת לא פעם מדברים את ה"שפה". המקום הזה בו אני איפשרתי לעצמי, להיות אני, איפשר לכולם להיות הם עצמם. במסלול מטפלים שוב היו רגעים של ספק, גלי הגמא הגיעו עם המון תהיות ושאלות. ככל שאני מטפלת יותר וחווה את המטופלות שלי, המקום של הספקות בכלים הולך ונעלם, והאמונה בהם מתחזקת.
מסלול מטפלים איפשר לי להעמיק, להיות חדת אבחנה, להקשיב בכמה רבדים למטופלת, לעצמי, לדפוסים ולסיפור שמעבר. למדתי לשמוע ולראות את הרטט, את מה שמעבר לסיפור. למעשה מסלול זה שידרג עוד את המסע הזה בעולם שנקרא "גילוי עצמי".
אני באמת מאמינה שהמסע שלנו בעולם זה לא לגלות את הודו ולטפס על ההימאליה. המסע הוא מסע אל תוכי. אני קוראת לו מסע מהראש ללב. יצאתי לפרקטיקום עם המון אמונה ואני ממש רואה את הצמיחה והתעוזה שמלווים אותי כל הזמן. אני חווה שינויים גם שלי וגם של המטופלות וזוהי תחושה משכרת.
ויחד עם זאת למדתי גם לשחרר את הציפיות מעצמי. אני באה, מלמדת דרך, אחראית עליה 100 אחוז. ואחראית 0 אחוז על התוצאות. רוב הזמן אני מרגישה מרוממת, שמחה עם שליחות ועם הגשמה ומסופקת. בהיכרות העמוקה עם עצמי, הבנתי שאני לא מחפשת כל רגע את הדבר הבא, או הסדנה הבאה, או הלימוד הבא, או המנטור הבא להקשיב לו. ממש לא.
אני קשובה לעצמי ויודעת איזה עולמות תוכן נכונים ותורמים לי. ויודעת גם מתי די.
ישוע (Jesus) בראי המטאיזם
אלוהיי – מילים של פרנסיס אסיסי
אלוהיי – עשה אותי כלי לשלוותך,
היכן שיש שנאה, תן לי לזרוע אהבה.
איפה שקיימת פציעה, מחילה.
איפה שיש ספק, אמונה.
איפה שקיים ייאוש, תקווה.
איפה שקיימת אפלה, אור.
איפה שקיים צער, שמחה.
הו אדון אלוהיי,
הבטח שלא אצטרך לחפש נחמה, אלא לנחם.
להיות נאהב כמו לאהוב.
כי בנתינה אנחנו מקבלים.
וכשאנחנו סולחים אנחנו נסלחים.
וכשבמוות אנחנו נולדים לחיי נצח.
מכירים את המילים של השיר הזה? הם מזכירים לכם משהו? אם עד עכשיו לא, בסוף הקריאה תדעו בוודאות. עוד לפני שזהו שיר מפורסם במרחב מודעות, בעולם המטאיזם ובעולם התודעה, לפני הכל זוהי תורתו של ישוע. מילים אלה נכתבו בהשראת דבריו של ישוע במסעו על כדור ארץ.
זהו המסר איתו הוא התהלך בעולם (בישראל). ולאחר מכן הופץ על ידי שליחים ומבשרי טוב אל מעבר לכל הימים והיבשות. אל עבר העולם כולו.
ישוע נולד למרים, עלמה לא נשואה אשר הייתה מאורסת ליוסף, והרתה לרוח הקודש. מזכיר מאד את קידוד הפריה (שנה ג בחדר כושר לתודעה), שם למדנו לעשות אהבה עם הרוח. אהבה מסוג שכזה מביאה לעולם ילד פלאי. לילד קוראים ישוע. אל יוסף התגלה אלוהים (תדר תקשור – מטא קוגניציה) והודיע לו על המקרה ועל הילד הפלאי שאמור להיוולד. יוסף האמין למה שהתגלה לו והוא מתחתן עם מרים, ובאומץ רב ועל אף המוסכמות החברתיות הנוקשות של אותם הימים, מאמץ את בנם הבכור. הבן שלמעשה לא היה בנו הביולוגי .
גם מרים וגם יוסף חיו תמיד עם השאלה והתהייה, מי הילד הזה? תמיהה שהולידה אצלם תחושה תמידית שהילד הזה לא באמת שייך להם. ורטט של חוסר שייכות, ותהייה תמידית נסגר עמוק עמוק בנבכי התודעה של ישוע.
השם ישוע מעיד על תכליתו, שליחותו, מהותו וייעודו של האיש (ביהדות עשו שיימינג לשם הזה וקוראים לו ישו, ראשי תיבות: ימח שמו וזכרו). אבל ישוע משמעו להושיע, להציל, לגאול, לרפא. מוצאו וסיפור לידתו מלווים את חייו עם תחושת קורבנות – קורבן לנסיבות. במהלך כל חייו תהה גם הוא, חיפש ובדק מי אני?
חיפוש זה הרחיק אותו מביתו כבר בגיל צעיר וקירב אותו אל בית המקדש, המקום היחיד בו הרגיש קרוב לבית. מקום רוחני שנתן מזור לכאביו ולחיפושו המתמיד. בכל מקום אחר, הרגיש ארעי, זמני, וזה מתבטא בכך שאת רוב חייו הוא מבלה בנדודים בארץ ישראל.
ייעודו של ישוע על פי הכתובים היה לגאול ולרפא את העם היהודי מייסוריו הרבים. אך העם היהודי דחה אותו. ושוב תחושות של דחייה היו חלק בלתי נפרד מאישיותו ומהמנגנון שצרוב בתודעתו. למעשה עד היום נשאר ישוע דחוי בתוך העם היהודי. (אולי נעביר אותו צריבה ושינוי חוזה תודעה?)
ויחד עם זאת הוא נותר בגדר חידה לא פתורה. השאלה מיהו ישוע הוא דיון הקיים בתוך היהדות מאות שנים, ועדיין נותר ללא תשובה. למעשה הדחייה הזו שישוע חווה, והיא קיימת עד עצם היום הזה, כבר יותר מ 2000 שנים אחרי מותו, התחילה כבר בראשית חייו. ישוע נולד בנצרת, למשפחה פשוטה ביותר. נצרת לא הייתה עיר מרכזית בימים ההם, ולגמרי לא המרכז של האנשים המכובדים באותה התקופה. המרכז היה ירושלים, יבנה. לפיכך תחושה של נחיתות אל מול המעמדות הגבוהים, אנשי הסנהדרין ואנשי הדת באותה התקופה, שדחו אותו, לעגו לו ורדפו אותו, ליוותה אותו במהלך כל חייו. אך יחד עם זאת, המעמד הזה גרם לו להרגיש ולהבין את תחושות פשוטי העם ביתר שאת, ולגרוף אחריו את ההמונים. ואם אומרים שבתוך הפצע וגם בתוך השם נמצא הריפוי, אז אכן ברגע שישוע הסכים לראות את גדולתו ואת עצמו כמושיע, הוא התחיל להתהלך בקרב העם, הבין את ליבם, דיבר את כאבם, ונתן להם תרופה למזורם ולמזורו. הליכה זו בקרב העם, עם תחושת הזדהות עמוקה, גרמה להמון הרב לנהור אחריו ולהקשיב לדבריו, ועל ידי יישום הדברים, לחוות שינוי בחייהם הלכה למעשה. אמונה, אהבה, סליחה, חמלה, קבלה – זוהי תורתו של ישוע. הרבה פעמים הוא מדגיש את זה שהגיע לעולם עבור האומללים, חסרי הישע, העניים, המסכנים, התועים. הדרשות שדרש להם, האהבה שהעניק להם, ההבנה, החמלה, גרפו אחריו המון רב של מאמינים, ולמעשה ישוע החל להגשים את ייעודו, לרפא, להושיע ולהציל. הוא ריפא חולים בעזרת האמונה הגדולה שהוא יכול ומסוגל, וכמו שכתוב בברית החדשה "ואם תהיה בי כל האמונה עד להעתיק הרים ממקומם". האמונה בדבר, גודל האמונה בדבר, הם אלה שייגרמו לדבר לקרות. וישוע האמין בכל מאודו.
בחייו ישוע עומד בפני פיתויים והוא בורח למדבר, שם עליו להחליט באיזו דרך לפנות. המדבר המסמל את המתח שבין התודעות: תודעת עבדות שזוהי חזרה למצרים המשעבדת, או תודעת מודעות ובחירה, המובילה אל הארץ הטובה, אל ארץ הבחירה. ישוע מתגבר על הפיתויים ובוחר בארץ הבחירה. ומכאן והלאה חייו מתנהלים בצורה הברורה לו היטב. בצורה שהוא מודע ובוחר בה.
אחד הדברים החשובים שאמר ישוע על עצמו, ובזה הוא משקף לכל אחד מאיתנו את מהותו, הינו: "אני הוא אור העולם". בדבריו אלו הוא אומר לכל אחד מאיתנו שהוא אור יחיד ומיוחד, נקודה סינגולרית בעולם. בנוסף, הוא מדגיש את הצורך של לידה מחדש – אם לא יוולד אדם מלמעלה, מהלב, מהתודעה, לא יוכל לראות את מלכות האלוהים.
ישוע נולד ער – למרות התחושות הקשות שליוו אותו, דחוי, נטוש, לא שייך ויותר מכל קורבן. ישוע למעשה בוחר במודע את גורלו. מתוך בחירה מודעת, הוא מעדיף להתהלך בקרב הנחותים וחסרי הישע. מבחירה מודעת הוא מקריב את עצמו, מתוך ידיעה ברורה לאן הוא עובר מכדור ארץ. אין לו ספק שהוא יעבור אל מלכות השמים, אל המנוחה ואל הנחלה. ויש לו ידיעה ברורה שמעשה זה שהוא יעשה, יגרוף אחריו המוני המונים שידבקו בתורתו ובהגותו, וימצאו בהם תקווה ונחמה בגלגול הזה, ואולי גם בגלגול הבא.
הדפוסים האלה איתם גדל ישוע, ברגע שהוא מתוודע אליהם, מקבל אותם ומתחבר אליהם, הוא מבין שהם אלה שיהפכו אותו לשלם, ובזכות הקבלה העצמית, הוא יוכל להתהלך בהגשמה. דפוסים אלה לא מנהלים את חייו, נהפוך הוא: כל "חולשה" הוא הופך לחלק מהשליחות שלו. כל דפוס מעצים אותו והופך אותו לכל כך אנושי, ולכל כך נגיש ואהוב בקרב ההמון.
ויחד עם זאת מנגנונים אלה וההקרבה של ישוע מעוררים את החמלה בקרב האנושות. וחמלה היא אחת התכונות היסוד אשר יכולים לגאול אותנו כאן על הכדור.
ישוע בוחר את השליחים אשר ימשיכו את תורתו, יושב ומלמד אותם באהבה את מהות החיים את כוחה של האהבה.
שליחים אלה הלכו והתרבו עם השנים, ותורתו של ישוע הופצה לכל עבר לכל רחבי העולם.
מליוני מליונים של אנשים נוהרים אחרי תורתו ורואים בו מושיע .
למעשה העם היהודי עד היום דוחה אותו, וזה מזכיר לי את הסיפור של יוסף ואחיו. אותו אח דחוי אשר הגיע לגדולה במקומות זרים, וכדי שעמו יגלה אותו, היה צריך להסיר את המסיכה מעל פניו.
לפיכך אני מאמינה שנשארה לישוע משימה אחת נוספת קריטית ביותר, ודפוס נוסף שיש צורך בהתמרתו. דפוס ההסתרה שבעצם יתמיר גם את הנחיתות והדחייה שחש בחייו.
ואת זה לעשות על ידי חזרתו לכדור ארץ ולהסיר את המסיכות כולן, בכדי שגם ביהודית ובעברית נכיר בו, נקבל אותו, נשייך אותו ונרגיש שהוא אחד משלנו.
לא בכדי נבחר השיר :Servant of Peace איתו פתחתי את המאמר להיות שיר הנושא של מרכז הביטוי, מרכז ההגשמה והווליום שלנו בעולם.
ראו איזה ווליום יש לו לישוע ואיזו הגשמה והשפעה בעולם כולו.
ענת שניידר – מטפלת מוסמכת בתפישת המטאיזם
