התור מחוץ לחנות המשחקים של מר איך היה ארוך מתמיד.
אם חושבים על זה, כמעט ולא הייתה פעם שלא היה תור מחוץ לחנות שלו וזה היה מתסכל למדי. מצד אחד, חנות המשחקים שלו באמת הייתה הכי שווה במערכת, אבל מצד שני כמה אפשר לחכות ולחכות? לא פעם היו הלקוחות מתייאשים בדרך ופורשים מהתור בתסכול, ממלמלים שזמן ההתמנה הארוך מדי כבר לא שווה להם ומה נסגר עם השירות פה.
מר איך היה חביב ושירותי, אך העניין היה שהוא היה יותר מדי שירותי. כל לקוח שהגיע סוף כל סוף לקופה, מורעב וגמור, היה זוכה להסבר מפורט שלא היה רמז לסופו על איך עובד המשחק החדש שזה עתה רכש. מר איך היה מסביר לקונה הנבוך שוב ושוב את הוראות ההפעלה יורד איתו לרזולוציות של מעגלים חשמליים, חיווטים ושאר ירקות שענינו את הקונה כקליפת השום, עד שלא פעם הלקוח כבר ויתר על המשחק שזה עתה שילם עליו, שלמענו עמד שעות ארוכות בתור.
לא פעם מר איך היה עסוק כולו איך שכלל לא היה קולט שהוא מדבר כבר רבע שעה לאוויר.
******
אם המכירות בחנות המשחקים שלו לא היו יורדות, סביר להניח שמר איך היה ממשיך להתרכז בהסברים שלו לעד, אך בסוף כל חודש רואה החשבון הפנימי היה מציג לו דו"ח ששיקף יופי את מצב התקיעות בחנות שלו. עימת אותו עם המציאות.
"אני לא מבין איך זה קורה, אתה הרי כל היום שם, לא?" לעס רואה החשבון הפנימי של קצה העפרון שלו.
"איך לא אהיה?" תהה מר איך המתוסכל, התשוש ונטול אנרגיה. "כל היום, ולפעמים גם בלילה, איך החנות תתפקד בלעדיי?"
"הדו"ח שלך, איך לומר, לא חושב ככה. אולי הגיע הזמן לחשוב על תכנית אחרת", השיב לו.
"אבל איך? איך? איך??? אני לא יודע איך", מר איך היה על סף בכי.
"אין לי שמץ של מושג, הבא בתור", קרא מנהל החשבון הפנימי בקור רוח. אם היה זורם עם כל שאלה של לקוחותיו היה גם הוא צריך לעבוד סופ"שים וחגים.
******
מר איך אפילו לא הרים את ראשו מהדלפק כשפעמוני דלת הכניסה צלצלו בעדינות, מבשרים על פתיחת הדלת. הוא בדיוק היה עסוק בלהסביר איך עובד משחק חדש שמכר, ונראה שעוד רגע הלקוח דופק את הראש בקיר ובורח דרכו כמו בסרטים, מותיר את קווי המתאר שלו בתוך הקיר.
"מה שלומך?" חייכה אליו גברת חמודה, ביישנית, הפריעה לו באמצע העבודה.
"איך אני יכול לעזור?" מיהר מר איך לענות אליה בחוסר חשק.
"לא איך, אלא במה", היא חייכה אליו וביקשה ממנה להתלוות אליו לחדר המלאכה האחורי.
מר איך היה המום מהבקשה וזה הספיק לו בשביל להפוך את שלט הדלת, אותו לא הפך מזה שנים. אמנם היה כתוב עליו "איך אחזור" אבל כולם בתור הבינו כי הוא יוצא להפסקה כרגע. גם זה היה משהו, כי במקום לחכות בחוסר וודאות ולפחד שיפסידו את תורם, הם ידעו שכרגע מר איך בהפסקה וזה הרגיע אותם מאד.
******
חדר המלאכה של מר איך היה מרגש יותר מחנות המשחקים עצמה. ממלכה שלמה של חומרים וכלים וצורות וצבעים, שמיד כשנכנסו אליו האירו את פניו הכבויות של מר איך.
"תראי, תראי את זה, תראי איך זה עובד, ואיך זה מתחבר לפה ואיך ההוא הופך לזה", מלמל מר איך בהתרגשות קופץ כמו ילד מדבר לדבר.
גברת מה, שכבר הספיקה להציג את עצמה בפניו, חייכה אליו.
"חשבתי להציע לך דבר מה"
"איך תציעי לי?" מר איך מיהר להרים גבה.
היא סיפרה לו שהיא מאד אוהבת משחקים, ומאד מאד אוהבת לשחק, אבל לא מבינה כלום בהוראות, בטח שלא במאחורי הקלעים של כל משחק ומשחק.
"אז חשבתי להציע לך שותפות. אתה תוכל להתפנות לחדר המלאכה שלך, להמציא משחקים חדשים, ולכתוב הוראות הפעלה מעולות ואני אהיה בחנות. מה אומר?"
"איך תהיי בחנות? איך תדעי מה לעשות?" הוא אמר כמעט באוטומט, אבל אז הביט בה במבט אחד, ובחדר המלאכה האהוב שלו במבט שני ופתאום, הוא הבין בדיוק מה שהיא ניסתה להגיד לו.
******
בביקור הבא שלו אצל רואה החשבון הפנימי, האחרון כמעט נפל מהכיסא.
"לא, אני לא מבין, מה קרה? הדו"חות שלך, הם פשוט, לא, אני לא מבין, איך עשית את זה?" הוא מלמל, מבולבל.
"זה לא איך עשיתי, אלא מה עשיתי", הוא חייך אליו.
מאותו היום שמה נכנסה לעסק, התור הלך והתקצר. כמות הלקוחות עלתה משמעותית אבל השירות היה כל כך יעיל, וגם חוויתי, שהכל התקדם בצ'יק.
למה היה כשרון מיוחד למכור ללקוח בדיוק את מה שהוא חיפש, או את מה שהיה צריך.
כשהוא היה מרוכז במה, הכל היה הרבה יותר ברור. ופשוט. ומהיר.
ואם מישהו בכל זאת הצטרך, הוא תמיד יכול היה לקרוא את הוראות ההפעלה של מר איך, שהיו ברורות ומונגשות, מצורפות לכל משחק ומשחק. לפעמים, הם היו קוראים אותן ולפעמים הם היו פשוט משחקים, מבינים לבד את כל מה שהוא ניסה להסביר.
ומר איך? הוא יכול היה להמשיך לשחק שעות בבית המלאכה שלו, המקום שכי התאים לו בעולם כולו.
