התהליך האישי שלי. ואולי אתחיל את דבריי מהסוף להתחלה-
נפרדתי מנישואיי, אחרי 46 שנים של זוגיות עגומה ותלותית. מערכת יחסים סבוכה, פקעת חוטים, שכרכתי סביבי, וברבות השנים הלכו וחנקו אותי, עד כי לא נותר בי אוויר.
וככל שנחנקתי, כך גדלה בלוטת התריס שלי שהלכה ובלטה, וגדלה, למימדים שהצריכו התערבות כירוגית. זה היה לפני שנים, כרתו חצי ממנה (ולא הבנתי).
והבלוטה, מה שנותר ממנה, המשיכה לגדול. (וזה נדיר שזה קורה) ועדיין לא הבנתי, עדיין לא הבאתי את עצמי לידי ביטוי, עדיין לא השמעתי את קולי במרחב הפרטי שלי.
ילדיי, שלא הבינו את מהלך העזיבה שלי, לקחו צד. לבד לבד, מנותקת, מנתקת בהדרגה את התלות הרגשית שהיתה עבורי לחם חוק, הולכת ומשתחררת, ונושמת אוויר צח.
היום אני מטפלת ומנחת סדנאות לנשים בגיל השלישי, שנמצאות בתהליכי פרידה, אך לא רק, אני מגשימה את עצמי מהמקום הכי כואב, מהפצע שלי –בגילי המופלג בחרתי בחיים, בחרתי להיות בהוויה והגשמה, עברתי ניתוח ונפרדתי מכל בלוטת התריס שנשארה בי. עם היש המופלא שבי, אני יוצרת חיים שלמים מלאים בשמחה.
בניתי סדנת נשים -שנקראת כש'הדברים מתפרקים”– נשים, הנמצאות בעיצומו של תהליך פרידה, כשהקרקע נשמטת תחת רגליהן והחיים מתפרקים. מגיעות אלי. ובסדנא אני עובדת איתן בדיוק במקומות האלה. אני מאמינה שבכל גיל חווית פרידה יכולה להיות מאתגרת, ובגילי היא מאתגרת כפל כפליים, אך בצידה מתרחש תהליך של ריפוי והזדמנות לצמיחה והתפתחות.
זה היה הזמן שלמדתי להתבונן פנימה, וללמוד על עצמי- מי אני, מה אני אוהבת, איך אני תופסת את עצמי כאישה, לא כאשתו של, לא כאמא של, אלא כ"אני ועצמי" איך אני מציגה עצמי מול העולם.
לפני חמש עשרה שנה, לערך, מצאתי את עצמי יושבת למול מתקשרת, ולומדת ממנה את כל רזי התקשור- ועולם של מעלה נגלה לי, אך עדיין, טרם הבנתי, ומתקשור עברתי ללימודי גישור, וביקשתי גשר לעולמי שמעלה לבין עולמי שמטה- אך בעיקר חיפשתי תשובות לשאלות קיומיות, גם קלפי טארוט למדתי.
והבנתי שרק אם אדע לשאול את השאלות הנכונות, לחקור, גם אמצא תשובות.
אך עדיין, לא ידעתי מנוח, ולא מצאתי את מה שחיפשתי.
ידעתי אז בנקודת הזמן ההוא, כי קיים מעבר- לנראה ולנגלה. ולמעשה, אין מציאות אבסולוטית. ושאלתי המון שאלות- מי אנחנו? מה מעשינו כאן על פני היקום הזה? לשם מה הגענו הנה? מה התכלית? מה קורה אחרי לכתנו? ומה קורה לנפש העצומה הזאת אחרי לכתנו מכאן.
לפני 7 שנים לערך, בדרך מקרה (שאינו מקרה) הגעתי –לסדנת "לצאת מהמטריקס", אירוע מכונן. ששאב אותי לכל הלימודים בשיטת המטאיזם, ממרחב הכ"ח ועד מסלול מטפלים. עברתי תהליכי חקירה עמוקים אל נבכי התודעה, זיהיתי דפוסים מכשילים ומעכבים, שחסמו את דרכי. בתהליך הזה התפרקתי לרסיסים, ונבניתי שוב, חיברתי את חלקי הפאזל, משחזרת בזהירות את תצריף חיי, את אותה נשמה מיוחדת שאני. אט אט חשפתי את האותנטיות שבי, את אותה סינגולאריות שאני, את אותו ניצוץ אלוהי שמצוי בתוכי.
המסע שלי לקראת התפתחות רוחנית, עבר תחנות רבות, גלגולים ותהפוכות, תחילתו בשביל צדדי צר וקטוע, וככל שפסעתי בו, התרחב השביל והפך לדרך, דרך חיים, שהרחיבה את עולמי הצר. ככל שצעדתי בדרך הזו, גיליתי את עצמי, את ייעודי. ככל שצעדתי בה, התחברתי לעצמי, לאותה האינטואיציה, אל אותה אנרגיה ראשונית, שהבאתי איתי ליקום, ואשר אמורה היתה להנחות אותי, ולפשט את מסעי.
ההגעה "למרחב מודעות", לקורס מטפלים, לא היתה מתאפשרת, אלמלא כל הקורות אותי, עד אז, בחיפושי העצמי, במסע חיי זה. וכמו שאול ש"יצא לחפש אתונות, ומצא מלוכה", ההתפתחות הרוחנית שלי, התגבשה, והגיעה לשיאה כאשר באופן פיסי ומטאפורי חשתי שהתודעה שהנני, חברה אל הרוח הגדולה. לא עוד נשמה אבודה בעולם כיאוטי, או מוגבל, כי אם תודעה נוכחת שרואה את קיומה כחלק מ"רשת המארג", אליה שייכים כל ברואי היקום, וכל התודעות והנשמות.
הדרך שעשיתי במרחב, וכיצד תעזור לי כמטפלת
כמו רבים, גם אני ביקרתי אצל פסיכולוגים ומומחים לתורת הנפש, בניסיון להגיע אל מקור הכאב העמוק, שמצוי בתוכי, זה שמחפש ריפוי, זה שמחפש לגלות נסתרות, זה שמונע ממני להיות מאושרת, זה שמונע ממני להגיע לאותנטיות, לביטוי עצמי, לא מצאתי מענה בשום מקום.
הדרך שעשיתי היתה לא פשוטה עבורי. לאט, לאט, עקב בצד אגודל, ההבנה שלי הלכה והתרחבה, מסדנה לסדנה, ממפגש קהילה למפגש קהילה. הבנתי. ואמונותיי הלכו, והתרחבו, והידיעה שהכל מצוי בתוכי, היתה עבורי תובנה סנסציונית, לא מילים ריקות מתוכן, כי אם תובנה- שוכל העוצמות מצויים בתוכי- ואני חיפשתי כל חיי אישור מהחוץ-. הייתי צריכה לעבור דרך הכאב. (היום מנקודת זמן, אני מחייכת, שלא הבנתי את זה בזמנו)
כדי להבין, נדרשתי לעבודת עומק- שהמפתח לריפוי עוברת דרך אש: "דרך האש יבוא הריפוי", דרך הכאב הגדול, דרך הרטט הנמוך ביותר, דרך החיכוך, תבוא הגאולה להתפתחות שלי.
במשך יותר מ-50 שנה הסתרתי סוד, אפילו מעצמי, שנדחק עמוק בתודעה שלי, עד כי אני עצמי לא זוכרת את הפרטים. קרעי זכרונות עמומים מודחקים, מעולם לא דיברתי על זה עם אף אחד, היה זה הפצע הגדול של חיי. טראומה שהלכה איתי, צללים מאיימים, שהולידו את דפוס התלות הכובל.
כשהייתי בת 27 עזבנו את הקיבוץ, אני, בעלי, ושתי בנותיי. ואז החלו התקפי חרדה בלתי פוסקים. השמים נפלו עלי, והקרקע נשמטה מתחת לרגליי, במשך שנה שלמה לא יצאתי מהבית, מסתתרת, סובלת מאגורפוביה שניהלה את חיי, שרק הוסיפה לתלות שלי בבן זוגי, ובאמא שלי, שעברה להתגורר אצלנו, כדי לטפל בי ובבנותי.
נקודת היציאה מהמצב הזה, היה כעבור שנה, כשאמא שלי, החליטה, שזהו. "את מרחמת על עצמך", אמרה לי בכעס. ולא הסכימה להגיע יותר, כדי לעזור לי, והוסיפה- "תהיי הרופאה של עצמך", (מוכר, נכון, "מי שקלקל הוא שיתקן") לימים אני מודה לה. מילותיה מהדהדות לי עד היום. וככה בהדרגה, יצאתי החוצה לאור, כל יום כבשתי עוד צעד ועוד צעד, עד שצעדתי לאורכו של רחוב ארוך אחד שלם. משם יצאתי ללימודי הוראה ולחיים עצמם, אך התקפי החרדה פקדו אותי, לפרקים והיו בני לוויה נאמנים.
במהלך מרחב הכ"ח , צעד אחר צעד, הרבה מתוך התנגדות וחוסר אמונה, ועדיין לא צללתי לעומקו של הכאב. תמיד היתה בי ההבנה "שאי אפשר לעזוב מקום לפני שמגיעים אליו"- וחיפשתי את הרגע המכונן הזה, והוא הגיע.
במרחב מנהיגות- עם מורתי אלימור, בשיעור בנושא אותנטיות- במהלך מדיטציה עוצמתית, הסכמתי להיכנס לחדר החשוך שלי- פגשתי שם -שלדים ישנים, מכאיבים ומעוררי אימה. לא ברחתי מהחדר, עמדתי נכוחה- למול הסוד- שהיתי שם, כואבת, רוטטת. בשיח לאחר המדיטציה, פתחתי את סגור ליבי, וסיפרתי את עצמי לעצמי. לראשונה, צללתי פנימה לכאב הגדול של חיי. האירוע המכונן הזה הכין אותי לקראת עבודתי כמטפלת- להבין שרק דרך הרטטים תעשה עבודת הריפוי, הריפוי יבוא דרך המעבר באש.
התפתחות נוספת שעשיתי בספירלה הרוחנית שלי, היתה במסלול מטפלים- זיהוי מנגנונים ודפוסים בכלל. שם ניקיתי את התלות ,הצורך, ומניפולציות מחיי. במהלך הפרקטיקום, התנסיתי בכלים המופלאים שיש לנו בארגז האישי שלנו כמטפלים: פרוטוקולים מותאמים ומדויקים, שעוזרים לאנשים לעשות קפיצות מלאות משמעות וגילויים עצמיים, ולי את הזכות ללוות אותם בדרך לגן עדן שלהם. גיליתי את השליחות והמשמעות שלי. ומאז אני שם. עושה את תפקידי נאמנה, ונהנית שכל עשרות השנים לא הלכו ריקם, כי אם הובילו אותי נדבך אחר נדבך לרגע הזה, לכאן ועכשיו.
ב. טיפול בשיטת ה“מטאיזם” VS טיפול ממוקד-רגשות (Emotion-Focused Therapy)
טיפול ממוקד-רגשות (EFT; Greenberg, 2011) התפתח מתוך הזרם ההומניסטי-חווייתי בפסיכולוגיה קלינית. טיפול ממוקד-רגשות, כפי שמעיד שמו, מבוסס על ההנחה שצריך לעבוד עם רגשות בצורה ישירה על מנת לעזור למטופלים להרגיש את הרגשות שלהם. לקבל אותם, לווסת אותם, ליצור מהם משמעות, להשתמש בהם כמדריך, ולשנות (להבנות מחדש). סכמות רגשיות בעייתיות שנוצרו בהקשרים טראומטיים. הכוונה היא שיש להרגיש רגשות על מנת לשנות אותם, ואין זה מספיק רק "לדבר על" רגשות. הנחה בסיסית בגישה זו היא ש"אי אפשר לעזוב מקום לפני שמגיעים אליו", כלומר, אי אפשר לפתור כאב רגשי מבלי להרגיש אותו תחילה. יש אפילו הנוטים לחלק את הטיפול לשני חלקים מרכזיים: שלב ההגעה אל הכאב הרגשי, ושלב העזיבה או הטרנספורמציה שלו.(אנחנו נקרא לזה התמרה)
במטאיזם -הדרך של האדם להכיר את כל החלקים השונים שבו, היא לאחד ביניהם ולייצר עצמי מגובש, היודע לנהל גם את חלקי הצל הקוטביים שבו – זו הדרך להגיע אל השלם. בעבודת חקר תודעתית, נכיר חלקים מודחקים בתוכנו, חלקי צל. ככל שנכיר בהם ונקבל אותם, נוכל לחיות בפחות הסתרה, חיצונית או עצמית, וביותר אותנטיות וקבלה עצמית. גם לשיטתנו, המעבר חייב להיות דרך הרגשות, בהכרה של כל החלקים שבנו, הם שלנו, ולצורך התפתחותנו הרוחנית, רק אז תתרחש הטרנספורמציה-ההתמרה.
←שתי השיטות מבוססות על ההנחה שצריך לעבוד עם רגשות בצורה ישירה, כדי לעזור למטופלים. הדרך לריפוי המטופל תעשה בקבלת הרגשות שלו באמצעות המטפל, שמווסת ויוצר משמעות לאותם דפוסים, שמנהלים את המודע של המטופל, ובאופן הזה, הוא יהפוך אותם למודע. הדרך לשם לא תהיה רק באמצעות דיבור על הכאב, אלא על המטופל לחוות את הכאב הרגשי דרך רטטים- ורק דרכם יבוא הריפוי, אי אפשר לפתור כאב רגשי, מבלי להרגיש אותו תחילה. כמו כן להבין שיש חלקי אור וצל, לווסת אותם, ולקבל אותם באהבה.
משך הטיפולים
במטאיזם נמזער את סך המפגשים, כי לשיטתנו, האחריות לריפוי היא בידי המטופל עצמו, ועל כן המטפל הינו משקף ומדריך, ואין בו צורך לעבודה הדוקה במשך שנים. בשיטה טיפול ממקוד רגשות משך הזמן לא רלוונטי.
יחסי מטפל מטופל
טיפול ממוקד-רגשות הוא אינטגרציה של טיפול שיש בו התערבויות דירקטיביות ועבודה חווייתית. המטפלת מכווננת לעולמו הרגשי של המטופל בכל רגע ורגע, נוכחת בצורה מלאה, ומשקפת למטופל, בצורה טנטטיבית ועדינה, את ההבנה שלה לגבי מצבו הרגשי (ללא פירושים, ללא המשגה תאורטית, וללא הדרכה דידקטית). אמפטיה זו מאפשרת למטופל להתבונן פנימה, לפתח מודעות לרגשות שלו, לתאר אותם במילים, וליצור מהם משמעות. עצם ההסתכלות פנימה, הנכונות להישאר עם הרגש שעולה ולהסביר אותו במילים, היא צעד ראשון וחשוב בוויסות רגשי. עצם התיוג הרגשי (affect labeling) מוריד את רמת האקטיבציה באמיגדלה ואת העוררות הרגשית. בנוסף, יחסים טיפוליים המבוססים על אמפטיה, כבוד והערכה נחוצים על מנת ליצור סביבה בטוחה שבה המטופל יהיה מוכן להגיע אל רגשותיו הכואבים ולחקור אותם ואת חלקיו הפגיעים שבדרך כלל אינו רוצה לחשוף
המטאיזם– הטיפול מסייע לאדם לרפא כאבים רגשיים או פיזיים, מתוך הבנה שכולם הם תולדה של "פגמים" תודעתיים. המטפל עושה סדר לו ולמטופל- למטופל הוא עושה סדר בסיפור, ומאפשר לו ליצור לעצמו הבנה מעמיקה של ההולוגרמה המכאיבה שהיא הסיבה לטיפול, ולעצמו הוא סדר כדי להבין איזה פרוטוקול טיפולי נדרש לשם ריפוי. המטופל הוא זה שאחראי על הריפוי עצמו, מתוך הבנה "מי שקלקל הוא יתקן", לכן המטופל יעשה עבודה באופן עצמאי, המטפל מלמד את המטופל לקחת אחריות מלאה על כל המתרחש בחייו. השינוי תלוי בו בלבד ולא באף גורם או אדם מבחוץ.
עבודה בין טיפולים -משמעה- חקירה מתמשכת המובילה להתמרות, בסיוע מודל יהלום, מדיטציות-התבוננות פנימית נחושה. ההתמרה היא כלי הריפוי המרכזי של המטופל. היא מטרת העל בטיפול.
לסיכום
כשאני מביטה מעבר לכתף שלי, אני חשה את נשימות הגיל שלי, קרבות במהירות- ובדיוק בגלל זה, אני מאותגרת, להמשיך עוד ועד להגשים את עצמי. חווה את עצמי נערה שרק החלה את דרכה. והריני הולכת בדרך מהממת מפזרת אהבה, רוך ומחילה לי ולבריאה.
רוצים להתנסות בטיפול בשיטה? לחצו כאן לפרטים ובואו לייצר לעצמכם גן עדן עלי אדמות!
