קצת אחרי שהמערכת למדה ללכת, היא התחילה לרוץ.
בהתחלה היא הייתה נופלת ומיד קמה, כאילו לא נפלה בכלל! וממשיכה בדרך.
פה שריטה, שם סימן כחול, שום דבר שבאמת היה יכול לעצור אותה.
היא הייתה ממשיכה, מדלגת, קופצת, רצה, ונופלת שוב, כמובן, כי לפעמים הדרך הייתה לא סלולה, מלאת אבנים ובורות. לפעמים, היא הייתה מגיעה לצוקים שלא היה לה מושג איך תטפס עליהם, לפעמים למרגלות הרים גבוהי פסגות שרק המחשבה על איך היא תטפס עליהם הוציאה לה את כל החשק לטפס.
אבל היא הייתה ממשיכה, הולכת והולכת. לא מוותרת.
*******
עם הזמן, הנפילות הפכו מכאיבות ממש. זה לא היה נעים ליפול בבור, בלשון המעטה. אך יותר מכאב הנפילה הפחד ליפול היה גדול יותר. כל כך גדול, עד שלא פעם הוא גרם לה לעצור.
הפחד היה לוחש לה באוזן לעצור תיכף ומיד אחרת אלוהים יודע מה יהיה פה; שעוד נפילה אחת והיא לא תצליח יותר לקום יותר. הברכיים הפצועות שלה והטוסיק הכואב שלה הסכימו איתו.
היא הייתה חוזרת לאחור, לדרך הסלולה והמוכרת (והגם קצת משעממת, היא הייתה חייבת להודות), ולפעמים היא הייתה ממש משנה את המסלול, למרות שמאד רצתה לראות את הנוף מהפסגה החדשה.
היא שמה לב שהיא התחילה ללכת קצת יותר לאט, בלי מפה או תכנית והיא ממש הייתה נזהרת, גם כשהדרך הייתה פתוחה. זה כבר לא היה משנה. זה גם לא היה משנה שהטוסיק שלה עשה יופי של עבודה בבלימת זעזועים, הזעזוע הפנימי של הפחד היה יותר כואב מכל מכה.
*******
יום אחד היא קלטה שמרוב פחד היא הולכת במסלול מעגלי. שהיא בלופ, שהיא מגיעה שוב ושוב לאותם מקומות ובעיקר, נופלת לאותם בורות בדיוק.
היא הכירה את הבורות האלה כמו את כף ידה, כי כבר נפלה לתוכם כל כך הרבה פעמים, אבל זה לא היה משנה. משהו בתוכה, כמו איזה מצפן פנימי לא ברור, היה מחזיר אותה שוב ושוב אל אותם בורות והיא הייתה נופלת לתוכם פעם אחר פעם.
בכל פעם שהיא הייתה נופלת לבור, הפחד היה משתולל. הוא היה מחזיק לה את הבטן, לא מאפשר לה לזוז, לחלץ את עצמה וצועק שהוא אמר לה. אם רק הייתה מקשיבה לו הכל היה אחרת.
הבור היה חשוך ובדרך כלל גם רטוב – והחשיכה ורטיבות היו מפעפעות תוך שניות לתוכה פנימה. באותם רגעים היה לה חשוך בפנים וקר, היא לא הצליחה לראות את אור השמש, שמפאת עומקו של הבור לא יכול היה לחדור. הרטיבות הפנימית, מעבר לכך שגרמה לה לצינה פנימית, מקפיאה כמעט, הייתה יוצאת החוצה דרך העיניים והאף ומרטיבה את כולה.
*******
יום אחד, בעודה יושבת בחושך בבור, דומעת את עצמה, היא הבחינה לפתע כי היא לא לבד.
"מי שם?" היא נדרכה, כל חושיה זעקו.
"קיבלנו קריאה על נפילה", ענה לה קול עדין, מרגיע, מתוך החשיכה.
המערכת עוד לא הצליחה להבין מי פתח את הקריאה ואיך ידעו שהיא פה, וכבר הרגישה שחיברו אותה למין חבלי סנפלינג כאלה (אולי גרר?) וקלטה שהרגליים שלה מתנדנדות באוויר תוך כדי שהיא נמשכת מעלה מעלה.
היא קצת נחבטה בעלייה, אך בסופו של דבר היה הייתה שוב על חוף מבטחים, יושבת על פי הבור, כשהעיניים שלה, שעבדו לא מעט בחושך הרטוב, כואבות מהמאמץ להתרגל לאור סביב.
*******
מאותו יום המערכת המשיכה ללכת.
בקצב שלה.
היא הבינה שגם שהיא יודעת שהדרך מלאה בורות, ואף על פי שהכירה את רובם, היא תיפול בהם שוב ושוב. ויחד עם זאת, משהו בהליכה שלה היה עכשיו שונה, כי היא הבינה שמערכת החילוץ החדשה שהתווספה למערכת אחרי השדרוג האחרון, איתה לאורך כל הדרך.
מפקדת יחידת החילוץ, התבוננות, הייתה אמונה על מערך החילוץ וההצלה של המערכת, והפכה את מלאכת החילוץ לאמנות של ממש. אחד הדברים הראשונים שהיא עשתה, אגב, היה לפטר את "איך", שרק הפריע לחילוץ, ובנוסף הכניסה לא מעט חיישנים מתקדמים והתראות.
ככה, המערכת הייתה מקבלת התראות מיחידת החילוץ על בורות בדרך, שהצילו אותה לא פעם מעוד נפילה מפחידה וכואבת. לפעמים, היא הייתה מצליחה לעצור בשנייה האחרונה ממש על פי התהום, וכך מנעה מעצמה, ומהטוסיק שלה, ביקור בבור הרטוב. ולפעמים, בעיקר כשהייתה הולכת בדרכים חדשות שעדיין לא היו בהן תשתיות מסודרות ובטח שלא קליטה, היא הייתה נופלת לבור. שוב.
הבור היה עדיין מפחיד, וחשוך, ורטוב. אבל אז היא היא הייתה נותנת יד לפחד, שהיה על סף עילפון, עוצמת עיניים, נושמת כמה נשימות ונזכרת ביחידת החילוץ וההצלה של התבוננות. באותם רגעים, כשהיא הייתה מתנדנדת בין שמיים וארץ, עולה מהבור, היא שמה לב שיחידת החילוץ התייעלה גם היא והייתה מגיעה אליה הרבה יותר מהר. השהות שלה בבור הייתה קצת פחות ארוכה, ואיכשהו היא הייתה מצליחה ליפול גם קצת פחות עמוק.
או אז, היא הייתה אוספת את כל הדמעות שהיו יוצאות החוצה, נזהרת בכל אחת ואחת מהן, וכשהייתה מגיעה לקצה הבור הייתה שופכת אותו בהירות, משקה בהן את האדמה הבתולית. עם הזמן, היא שמה לב שהדרכים הפכו ירוקות יותר. הדמעות היקרות שלה הפריחו את שממת הדרכים והפכו אותן יפות יותר, נעימות יותר וחיות הרבה יותר.
