שבת בבוקר, הבת שלי ואני שמנו פעמינו, זו הפעם הראשונה בקיץ הזה, אל חוף הים. אחרי שמצאנו חניה בקלות יתרה, צעדנו את דרכנו לחוף בהתרגשות, אבל לא חלפו שעתיים וכבר מצאנו עצמנו צועדות, הפעם באווירת קיטורים, לכיוון המקלחות בחוף. הבת שלי לא הפסיקה להתלונן שהחול מציק לה מאוד.

"שחררי כבר את הקטע הזה עם החול, ככה זה ים. בים יש חול!", הפצרתי בה, לשווא. היא היתה בשלה- רוצה הביתה. בדרך חזרה היא הכריזה שזה – לא פחות ולא יותר – היום הכי גרוע בחייה, שוכחת את הרגעים הכיפיים שבהם היא ברחה מהגלים או בנתה ארמון בחול.  ניסיתי להאיר לה אותם, ללא הצלחה. וכי למה לה? הרי היא עצמה שומעת את אמא שלה רוב הזמן מתרכזת רק בחצי הכוס הריקה.

זה עובר אצלנו מזה דורות. כבר כמה שנים מאז שנכנסתי לעולם המודעות, שאני מנסה לשנות את הדפוסים שנטמעו אצלי מהבית. אני חלילה לא מאשימה את אמא שלי, זה מה שהיא ידעה מהבית שלה בעצמה. אז לא היה "מרחב מודעות", שיראה לה את הדרך, אבל לי יש, ואני לגמרי אאשים את עצמי, אם למרות הכלים והידע שאני רוכשת, לא אצליח ללמד את הבת שלי אחרת.

כל חיי נאבקתי בפחד הזה – רק לא להיות כמו אמא. לא למצוא את עצמי לא מאושרת, בלי קריירה, בלי תחביבים ובלי אהבה. אז חרשתי בלימודים ובחרתי מקצוע שיהפוך אותי לאסרטיבית, את תחביב הכתיבה שלי, זה שהתחיל כשהייתי ילדה קטנה שכותבת סיפורים מול האח, מינפתי בינתיים ל-"כתבת יחסים ב-ynet". ובאישי, התגרשתי ברגע שראיתי את עצמי הופכת להיות אמא שלי בעוד עשרים שנה, בנישואים לא מאושרים, בלשון המעטה. יחד עם זאת, מה שלא אעשה- אמא שלי חיה בתוכי.

עם המחשבות הללו נכנסתי לקידוד "הורות מודעת", אבל ברגע שהגיעה השעה שלי למדיטציה לפני השינה, הבת שלי צעקה מהמיטה שכואבות לה הרגליים. "זה רק כאבי גדילה, מחר תקומי אפילו יותר גבוהה וגדולה", הרגעתי אותה, וגם את עצמי תוך שאני מחליטה לדחות את ריפוי הילדה הפנימית שלי ביום נוסף. מספיק ילדה אחת לטפל בה בלילה אחד.

למחרת הגעתי למדיטציה, כשאני שוב רצוצה מעייפות. היה צפוי שאפילו ארדם במהלכה, אבל היא היתה מפחידה מספיק כדי להשאיר אותי דרוכה. חזרתי למראות לא נעימים, תמונות מוכרות שברבות השנים דחסתי למגירות שלא פותחים וגם לא מדברים עליהן. אלא שמאז גירושיי, כשהפכתי לאם חד הורית, גיליתי שהמראות הללו מבקשים ממני להתמודד איתם, על בסיס כמעט יומיומי.

אלו תחושות סטרס ולחץ, שבאוטומט שלי אני יודעת לשחזר מהבית. זה כמו פיוז שקופץ מדי פעם ולועג לי שאני חוזרת על אותן הטעויות, גם אם בווליום נמוך. הייתי "מהמאספים" של הקידוד, אפשר להגיד שסיימתי אחרונה. האירועים היו נפיצים והעצבים היו רופפים גם בתום שמונה ימים. עשרה ימי קידוד מפוארים היו לי, שנמתחו כמו מסטיק שאבד לו הטעם.

האמת שכבר לא ידעתי אם יש בכלל טעם בקידוד הזה.  הרגשתי רגרסיה, ושפטתי את עצמי עד כלות, בלי לזכור שאני בקידוד, והכל  עכשיו חשוף.  התנהגתי בדיוק כמו אמא שלי ברגעים הפחות זוהרים, ואז התקשרתי אליה לספר לה איך אני מתנהגת, זה היה השיא. בלילה של אותו היום, לא בלי ספקות, משכתי חוט להורות מודעת וסגרתי את הקידוד.

את השורות האחרונות האלו אני כותבת בסופו של בידוד. 

זו לא טעות כתיב. בחלוף בדיוק יומיים מתום הקידוד, נכנסנו שתינו לבידוד. היא – ילדה קטנה שעדיין צריכה המון תשומת לב, ואני אמא לחוצה, חצי חולה, שעדיין צריכה לעבוד מהבית. כיאה לחופש, בתי לא נרדמה לפני אמצע הלילה, כל לילה, מה שלא השאיר לי זמן לעצמי, וכשלא השלמתי שעות עבודה, קרסתי למיטה יחד איתה.

ובכל זאת בין קריאות ה- אמא תביאי לי, תיקחי לי, תעשי לי, תשחקי איתי, תישני איתי  ו- אמא, משעמם לי… בחיי שאין לי מושג איך זה קרה אבל, פתאום הייתי סבלנית נורא… לא הרמתי את קולי, אפילו לא פעם אחת, גם כשהפצרתי בה שהשעה כבר ממש מאוחרת ואני כבר ממש עייפה, ועוד יש לי המון עבודה, טון הדיבור שלי לא עבר את הרף הנסבל.  לא הצלחתי לכעוס, בוודאי שלא לצאת מכליי. במקום זה הכלתי, צחקתי, השתוללתי, התמלאתי השראה והמצאנו משחקים ביחד. פתאום נהייתי האמא שתמיד חלמתי להיות. שורה תחתונה? קסם! לא פחות.

רוצים גם להתנסות בחדר כושר לתודעה? לחצו על הכפתור.