הדבר הראשון שפספוס היה עושה בבוקר,
בכל בוקר,
היה לקחת את מוט הנוצות הגדול שלו ומתחיל לאבק את הבית.
וזה לא משנה שזה היה גם הדבר האחרון שעשה לפני שהלך לישון, כן?
אבק ההזדמנויות היה בכל פינה. לא משנה כמה התאמץ לנקות הכל, בבוקר תמיד חיכתה לו שוב אותה שכבת אבק הזדמנויות על כל הרהיטים.
פספוס היה תופס את לוכד ההזדמנויות שלו, פיס רציני למדי שעבר בירושה במשפחתו כבר דורות, וממהר ללכוד את כל ההזדמנויות, מוודא שכל חלקיק הזדמנות נכנס פנימה.
את ההזדמנויות הגדולות יותר, אלא שלא נכנסו, הוא היה דואג לשאוב, כמובן.
מדי פעם, בעודו מטאטא שאריות הזדמנויות מהרצפה, כפפות לידיו וזיעה ניגרת ממצחו,
הוא היה תוהה כיצד הן ממשיכות להגיע כל הזמן, ובעיקר מאיפה. הרי הבית שלו סגור ומסוגר, הוא התקין רשתות בכל החלונות וגם אותם היה מקפיד לסגור היטב שלא יכנס אבק. ועדיין, בכל פעם הן היו שם, זוהרות להכעיס, מצביעות לו על כך ששוב הצליחו להיכנס, מספרות לו בנוכחותן ששוב נכשל במלאכתו.
הוא לא שם לב לכך, אבל עם הזמן הניקוי היומיומי המתמשך הזה הפך ללא פחות ממאבק – מאבק באבק, אבק ההזדמנויות, שלא משנה מה היה עושה, תמיד היה מוצא את דרכו אליו, היישר לתוך הסלון שלו.
********
פספוס היה ממשיך להיאבק עוד זמן רב בשגרת האיבוק שלו, שכבר הפכה לזירת איבוק, אלמלא אותו יום בו התעורר בבוקר ומצא הזדמנות גדולה למדי, כזאת שלא ראה כמותה קודם, בדיוק באמצע הסלון.
אחרי שהוא נבהל מהגודל שלה (זה מאד מבהיל לקום בבוקר ולגלות הזדמנות ענקית באמצע הסלון!) הוא מיהר להפשיל שרוולים – הוא ניסה להזיז אותה עם מוט הנוצות, אך ההזדמנות לו זזה. הוא ניסה ללכוד אותה עם לוכד ההזדמנויות אך היא הייתה גדולה מדי. היא הייתה גדולה מדי גם עבור השואב.
זה לא קרה לו מעולם.
הוא עמד מזיע ונבוך אל מול ההזדמנות הענקית אצלו שנחתה לו באמצע הסלון, ולא ידע מה לעשות. הוא היה חסר אונים מולה, שלא לומר מבולבל. עד כדי כך היה מיואש, עד שחשב שאם יעצום עיניים היא פשוט תיעלם.
זה עבד לו לפעמים עם דברים אחרים.
הוא עצם עיניים, לקח נשימה עמוקה – כי תמיד כשהעיניים נעצמות זה מזכיר לנשימה להתעורר, ופקח אותם לרווחה. ההזדמנות עדיין הייתה שם.
"כן? ככה?", הוא סינן, "אין בעיה".
הוא החליט שהוא יתעלם ממנה, ימשיך ביומו כאילו אין לו כרגע הזדמנות עצומה באמצע הסלון.
יום שלם הוא עקף אותה בדרך למטבח, הסתובב סביבה כשרצה להגיע למרפסת, והניח את הרגליים על שרפרף נמוך במקום על השולחן שעמד במרכז הסלון כי היא השתלטה על כל המרחב. זה כמעט הצליח, אבל כשהוא רצה לפתוח את הטלוויזיה עם השלט, הוא הבין שאין ממש סיכוי.
ההזדמנות החדשה הסתירה את כל המסך.
********
כך קרה שבאותו אחר הצהריים, מותש וכנוע, לא נותרה לו ברירה אלא להתבונן בהזדמנות עצמה.
הוא העמיק את מבטו, המשיך לבהות בה עוד ועוד.
ייתכן שעבר לילה, כי האורות סביב התעמעמו ושוב חזרו להאיר, והוא הבין שכנראה הגיע הבוקר, למרות שהזמן ממש לא היה רלוונטי באותם רגעים.
הוא גילה שככל שהוא התבונן בה, כך היא הלכה ושינתה את צורתה. פתאום, הוא כבר לא כעס עליה, וכבר לא נבהל ממנה, מגודלה, מעוצמתה. הוא רק עמד מהופנט אל מול האור הראשון שחדר דרך החלון והאיר אותה בצבעים מרהיבים.
בגלל שהוא לא יכול היה לצפות במסך, והאמת שכבר לא כל כך התחשק לו, במשך כל אותו הלילה הוא הוציא את שלל ההזדמנויות שלו מהבוידעם, את אלה שתפס עם השנים ודאג לפספס אך לא היה לו לב לזרוק אותן, והחל לעבור עליהן, אחת אחת. היו שם יותר הזדמנויות ממה שיכול היה לספור. לראשונה בחייו הוא ראה כמה הן יפות.
הוא פתח את החלון ונתן לאור להיכנס ויחד איתו נכנס גם משב רוח רענן, של בוקר. האור והאוויר נגעו קלות בהזדמנות, כמו נוצה שנוגעת ברכות בבועת סבון עדינה, וההזדמנות השתנתה שוב – היא הפכה לפתע לאינספור הזדמנויות חדשות, עדינות, מוארות שהתפזרו לכל עבר. חלקן התמזגו אחת בשנייה ויצרו צבעים חדשים, אחרים, משנות את מספרן כל העת. חלקן התפוגגו ונעלמו, משאירות אבק הזדמנויות אחריהן, חלקן היו שם כדי להישאר.
"אז ככה זה עובד", חייך לעצמו פספוס חיוך גדול, כזה של מי שפתר תעלומה שהעסיקה אותו כל ימי חייו.
על אף שעתה היו ההזדמנויות קלות וקטנות, ניתנות לשאיבה בלי שום בעיה, הוא חרג ממנהגו. את כל האנרגיה והזמן שהתפנו לו מהמרדף, מהמאבק, הוא הפנה עכשיו לטיפול בהזדמנויות הנהדרות האלה. הוא לקח כל אחת ואחת מהן בעדינות ומצא לה מקום- המדפים שלו זהרו מאורן, הן השתלבו בצורה מדהימה על השולחן, את חלקן תלה במרפסת.
הבית שלו היה כל כך הרבה יותר יפה עכשיו, הוא חשב לעצמו, מרוצה, ומעבר לכך – הוא הפסיק להיאבק פשוט כי לא היה יותר אבק.
הוא החל ללמוד אותן, להעמיק בתוכן, להשתמש בהן והפך מומחה ממש בהזדמנויות. הוא הבין כי במשך שנים הוא השתמש לא נכון בלוכד ההזדמנויות שלו.
עתה, הוא היה תופס באמצעותו עוד ועוד הזדמנויות עדינות, ולא בשביל להכניס אותם לבוידעם, ולא נבהל מהן, ולא מתעצבן, ולא מתעלם. הוא פשוט היה לוקח אותן בשתי ידיים אוהבות.
