במשך שנים מודעות הייתה מתקנת שעונים. היא הייתה אמנית ממש, שלמדה את אומנות תיקון השעונים מימים ימימה. הייתה לה חנות קטנה, צדדית, עם שעות פתיחה נוחות למדי.
החנות של מודעות הייתה פתוחה רוב הזמן, אבל הפרט הזה לא ממש שינה למישהו. במשך תקופות ארוכות היא נותרה גלמודה ומיותמת, איש לא הגיע לבקר בה.
לא פעם רמזו לה שהיום כבר לא מתקנים, זורקים וקונים חדש, אך מודעות לא כל כך הבינה על מה הם מדברים. "לזרוק? למה? כל כך קל ופשוט לתקן, כל כך טבעי, אם רק יודעים איך, כמובן", הייתה חושבת לעצמה. ובכלל, היא מעולם לא הבינה את השעונים שלהם, שעם השנים הפכו למשוכללים יותר אך מדויקים הרבה פחות.
מכשירים מתעתעים, שהיו רחוקים מהקצב המדויק, תמיד ליד.
מודעות מעולם לא הבינה כיצד הם לקחו החלטות חשובות כל כך על סמך שעון פלסטיקי שכלל לא היה מכוייל, מנהלים את כל החיים לפיו, לא מתארים לעצמכם כלל שהם מסתמכים על משהו לא מדויק בעליל.
מודעות, אנלוגית שכמותה, הייתה יושבת ומתקנת את הזמן, מכוונת אותו בדיוק לקצב הנכון – קול שאון הלב, שקצב פעימותיו היה דק ומעודן, הקצב שהכתיב את הזמן המדויק בתבל. לא כולם הצליחו לשמוע אותו וגם אם הצליחו, רבים העדיפו את קול תקתוקם החזק, המהדהד, הגס, של שעונים דיגיטליים ואילו היא הייתה אומנית ההקשבה ללב.
גם המחיר שדרשה היה בעייתי עבורם, גבוה מזה של ייבוא שעון חדש וזול, בכל אופן. אך האם אפשר לכמת בכלל מחיר לכוונון הזמן הפנימי? האם יש מחיר לדיוק? לא כולם הסכימו לשלם את המחיר, שכר לימוד, כמו שהייתה קוראת לו, והיו יוצאים כמו שנכנסו.
לפעמים, היו מגיעים לחנות תיקון השעונים שלה, זורקים לעברה את השעונים החזקים שלה ומצפים ממנה שתתקן. היא הייתה מביטה בהם ותוהה אם יצליחו לשמוע את פעימות הזמן האמיתי, אם יסכימו להאזין להם, אם יאמינו למחוגי האמת שלהם.
רובם לא הצליחו.
הם לא שמעו ואם שמעו, לא האמינו.
החיים לימדו אותה להציב פח גדול ביציאה מהחנות, אליו היו מושלכים בכעס עוד ועוד שעונים מקולקלים שבעליהם ויתרו על האפשרות לתקנם.
******
ביום ההוא, מודעות מיהרה לחנות כמדי כל בוקר, אך היא הרגישה שמשהו שונה. היא עוד לא ידעה מה, אבל זה אף פעם לא הטריד אותה. התשובות תמיד הגיעו לאלו שביקשו אותן.
מבט אחד בתור מחוץ לחנות שלה גרם לה להבין כי היא מכוילת היטב. משהו אכן היה שונה- תור שלם חיכה לה מחוץ לחנות. מרווח, מסודר, ואפילו שקט.
מודעות לא הייתה צופה בחדשות, בטח שלא מקשיבה להן, ולכן מיהרה לעצור בקיוסק הסמוך ושזפה עיניה בכותרת הראשית. זו סיפרה לה כי בדיוק באמצע הלילה נדמו כל השעונים כולם.
הזמן נעלם.
כל השעונים הפכו לא רלוונטיים ברגע אחד.
היא פילסה את דרכה בתור הארוך ובירכה לשלום כל אחד ואחת מהם.
היא לא שפטה אותם,
ולא ביקרה אותם,
ולא כעסה עליהם,
ולא התנשאה מעליהם.
היא לא זרקה להם "עכשיו באים?" ובטח לא "טוב שנזכרתם",
היא רק בירכה אותם לשלום, בעיניים אוהבות ובהרבה הרבה חמלה.
היא פתחה את חנותה לרווחה, סובבה את שלט הכניסה עליו היו כתובות המילים
"הכל פתוח והרשות נתונה"
ובלי מילים הם נכנסו אחד אחד.
והיא תיקנה להם את כל השעונים.
בסבלנות,
באהבה,
מתוך הקשבה מלאה.
היא כיוונה וקודדה,
ובכולם התקינה את הכפתור המאפשר התראה,
לכל אחד בדיוק בהתאם לזמן המדויק שלו.
כולם הבינו כי הגיעה השעה להתעורר.
