לפני כשלוש שנים הגעתי למרחב מודעות מבלי להבין מה בדיוק אני מחפשת אבל עם הבנה שאני זקוקה לשינוי. הגעתי כשאני מכירה את עולם הטיפול הרגשי היטב, הן כמטופלת והן כמטפלת. ועדיין, משהו הרגיש לי לא מספיק. זיהיתי שישנם מקומות בעצמי שלא הצלחתי להגיע אליהם בשיטות האחרות שחוויתי.

חלק א' – התהליך האישי שלי

בשנה ראשונה, במרחב הכ"ח, מחלת הסרטן הקיפה אותי: אחותי התמודדה עם סרטן שד וגיסי עם סרטן ושט. הייתי בתחושה שהסרטן מדבק ועם פחד ממשי שאני יכולה להיות הבאה בתור.
בנוסף, הגעתי עם סיפור חיים שהפך עם השנים להיות הסיפור שמגדיר אותי ואת הזהות שלי. הייתי חגית "היתומה, הנטושה, שאיבדה את אמא שלה כנערה צעירה…"

בשנה ב', מרחב מנהיגות, למדתי לראות מעבר לסיפור הזה. לקלף שכבה אחר שכבה ולהתבונן כיצד הסיפור הזה כיסה חלקים אחרים שביקשו את תשומת הלב שלי. איך נמנעתי מלבחור בחיים עד הסוף, איך "השתמשתי" בסיפור כדי לשמר תחושת קורבנות וחוסר שייכות. היו המון "רווחים" לסיפור הטרגי ששמרתי עליו מכל משמר.

עם ההגעה לשנה ג', מסלול מטפלים, יכולת ההתבוננות שלי עלתה מדרגה. הלמידה בקורס המטפלים סייעה לי לא רק לזהות ולהבין את המשמעויות של מנגנון חולה, אלא אף לצרוב אותו הלכה למעשה. בשיעור בו נדרשנו לדייק את הצריבה שלנו, ראיתי בלי יכולת להדחיק או לכסות, את כל הדחייה והנטישה השזורות אחת בשניה, וביחד מהוות את הנרטיב של חיי. כיום, הדחייה והנטישה כמו קיבלו הגדרה חדשה. את הנטישה למדתי לנהל, במקום שהיא תנהל אותי ואילו הדחייה קיבלה אצלי צורה חדשה ואינה מודחקת יותר. התחושה היא שהתחלתי לעשות סדר בבלאגן.

תמה נוספת שהעסיקה אותי במהלך הלימודים (ומאז שאני זוכרת את עצמי) היא אמון ואמונה. הרבה לפני שאמי חלתה הייתי סקרנית לגבי משמעות הקיום ונהגתי לשאול אותה לגבי האמונה שלה באלוהים.
ה"בעיה" הייתה שלא קיבלתי תשובה חד משמעית מצידה. לא הצלחתי להבין במה היא מאמינה והתחושה הזו גדלה ביחד איתי. אחרי שהיא נפטרה, הבנתי שאני יכולה לבחור את האמונות שלי בעצמי. בחרתי להאמין שיש המשכיות לאחר המוות וכי יש משמעות לקיום שלנו.
עם זאת, חוויתי קונפליקט עצום ולא הצלחתי ליישב את הסתירה – כיצד האובדן שחוויתי והכאב העצום שהגיע איתו משרתים את טובתי הגבוהה?!
אחרי שלוש שנים במרחב, אני מבינה שהיכולת שלי להכיל את הסתירה הזו היא מהות העניין. כאשר אני מצליחה להכיל אותה, אני מקבלת תשובות, תחושת סיפוק ומשמעות.
את התובנות האלו ואת נקודת המבט הזו שאני בוחרת לחיות על פיה, בכל יום מחדש, אני רוצה להעביר הלאה למטופלים שלי ולסובבי. לחיות מתוך חוויה של בחירה ולא של קורבנות, מתוך נקודת המבט שהכל פועל לטובותי ובאמונה מלאה.

מתוך העבודה על הערך העצמי והגבולות אני רואה גם את ההשפעה הישירה שיש לכך על העבודה שלי כמטפלת.
אני לומדת לשנות את התפיסה שלי לגבי גבול כמשהו שלילי. ככל שאני מכבדת את הגבולות שלי, אני שומרת גם על הכוחות שלי, על האנרגיות שלי, וככל שיש לי יותר אנרגיות, יש לי יותר מקום לעצמי ולאחר.
אני מסכימה להיפרד מהפנטזיה האומניפוטנטית שאני כל יכולה ומפנטזיית ההצלה. פנטזיות מקסימות ככל שיהיו, מחלישות ו"שמות לי רגליים".
גם את הלמידה הזו אני שואפת להעביר הלאה למטופלים. את ההבנה העמוקה שאת הכוח שלנו אנחנו מקבלים מתוכנו ולא מהחוץ.

חשוב לי לציין גם את התרומה האדירה של הלמידה במסגרת קבוצתית. הלמידה בקבוצה אפשרה לי להבין, תוך התבוננות וצפייה מהצד בחברי הקבוצה, כיצד כולנו מתחת לכל הסיפורים, נושאים פצעים דומים ולפתח את שריר החמלה.
להרגיש את הרטטים של כולם מהדהדים בתוכי, היה מרגש ומלמד. לעיתים החוויה הייתה לשמוע דרך האזניים את הסיפור שאותו חבר קבוצה מספר אבל להרגיש את הרטט ה"אמיתי" שמתקיים ברובד הלא מילולי. הבנתי, הלכה למעשה, מהי "מציאות הולוגרפית" בזכות השיתופים של חברי הקבוצה ונקודות המבט השונות של כל אחד מהם.

אני מסיימת את קורס המטפלים כשאני מרגישה שאני מכירה את עצמי, את רטטי העמוקים ואת מנגנוני השונים.
כשקרובי משפחתי בריאים ואחרי שעברתי לדירה חדשה בה יש חדר נוסף לקליניקה, בעיצומה של עבודה על ערך עצמי ותחושת ראויות ושייכות.

 

חלק ב' – פוטותרפיה ומטאיזם

"התצלום, יהיו אשר יהיו נושאו וצורותיו, הוא תמיד בלתי נראה: לא אותו אנו רואים." (רולאן בארת)

פוטותרפיה היא שיטת טיפול בה נעשה שימוש בתמונות ובצילום ככלי טיפולי, כאמצעי לתקשורת, ליצירה ולריפוי.
התמונות איתן עובדים בטיפול מסוג זה יכולות להיות ממאגר כללי של המטפל או ממאגר אישי של המטופל. ניתן לשלב בטיפול צילום פעיל, יצירת קולאז'ים ויצירה עם חומרי אמנות שונים.

במהלך טיפול פוטותרפויטי חוקרים יחד, המטפל והמטופל, את עולמו הרגשי של המטופל באמצעות הטכניקות השונות, התבוננות בתמונות/יצירות של המטופל ועל ידי שיח.

המונח "פונקטום" אותו טבע התיאורטיקן רולאן בארת – מייצג את הנקודה בתמונה ש"תופסת" את הצופה, "פוצעת/דוקרת" אותו. המבט של הצופה חוזר אליה שוב ושוב. הפונקטום הוא אישי, הוא יכול להשתנות מאדם לאדם ומעת לעת.

השימוש בזיהוי הפונקטום מהווה צוהר לעולמו הרגשי של הצופה ומאפשר העלאת תכנים לא מודעים.
לדוגמה: המטפל מזמין את המטופל לבחור תמונה מתוך מאגר תמונות ולציין מהו הפונקטום בתמונה שבחר. הוא מקיים איתו שיח באמצעות שאלות מכוונות שיעזרו לו לדייק מה "תפס" אותו בנקודה זו ומשך אותו לבחור בתמונה זו. בצורה הזו ובעזרת שאלות מכוונות נוספות, המטופל מעלה תכנים לא מודעים ומתוודע לסיבות הרגשיות שהובילו לבחירתו.
זוהי דרך לאבחן מה מתרחש בעולמו הפנימי של המטופל ברגע נתון.
טכניקה זו מזכירה במקצת את השימוש במודל יהלום שעורכים בטיפול מטאיסטי, על מנת לגלות רטטים לא מודעים אצל המטופל.

בתהליך טיפולי בפוטותרפיה המטפל מלווה את המטופל בתהליך זיהוי השפה הצילומית שלו. המטפל מתבונן מבחוץ על התמונות שהמטופל בוחר ויכול להצביע ולזהות על ההקשרים שבבחירותיו.
מתקיים תהליך חקירה ויזואלי, בו התמונות נחקרות הן ברמת התוכן והן ברמת הצורה, על מנת למצוא תמות בולטות. למשל: מטופל שמצלם באופן שיטתי תמונות קלוז-אפ, או תמונות בצבע מסוים שחוזר על עצמו.
המטפל מצביע על הדפוסים שהוא מזהה בבחירות של המטופל, מאפשר לו לראות באור חדש ומזווית נוספת את בחירותיו ולקיים שיח שמטרתו להבין אותן ולקבל אינפורמציה חדשה בהקשר לעולמו הרגשי והנפשי.

במילים אחרות, בטיפול פוטותרפיה המטפל מלמד את המטופל להכיר את ה"צופה" שבו. לגלות את כיצד הוא נוטה לראות את הדברים, לאן המבט שלו נמשך ומהן הפרשנויות שהוא עושה בצורה אוטומטית. לאחר שכל אלו עולים למודע, מתאפשר לעשות "רי-פריימינג".

תהליך הרי-פריימינג מתאפשר הן ברמה המחשבתית-תפישתית והן ברמה המעשית. המטופל יכול להשתמש ביצירה: לגזור, להדביק, לצבוע ואף לצלם מחדש את התמונה שבחר. מתקיימת טרנספורמציה (התמרה) הלכה למעשה, המטופל מעניק לתמונה נראות חדשה ומשמעות חדשה.

ניתן להשוות את העבודה בפוטותרפיה לעבודה הנעשית עם שיקופים שאנו חוקרים במטאיזם. ההתייחסות לתמונות היא כשיקוף של עולמו הפנימי של המטופל. האפשרות להתבונן קודם כל על החוץ מייצרת הרחקה ומרחב בטוח להתבוננות. לאחר מכן, ישנו תהליך בו המטופל לומד לזהות את השיקופים בתוכו, לקחת אחריות עליהם ולפעול לשנותם.

לסיכום, במטאיזם נעזרים במדיטציות, במודל יהלום ובשיח עם המטפל על מנת להיכנס פנימה ולחקור את התודעה.
בפוטותרפיה משתמשים בתמונות ובמציאות כולה כחומר גלם. מצלמים אותה ומתבוננים בתמונות שצילמנו. דרכן אנחנו לומדים לזהות הדפוסים שחוזרים על עצמם. ראשית ברמה החיצונית ולאחר מכן מעמיקים אל התוכן, המשמעויות והרבדים העמוקים שמעבר לצורה.

שתי הגישות מקנות למטופל כלים שמאפשרים לו לעבוד ולחקור את עצמו באופן עצמאי. בפוטותרפיה המיקוד הוא ברמה הרגשית ואילו במטאיזם, הגישה היא הוליסטית ורחבה יותר.

אם אתם שומעים את הקריאה, מוזמנים להצטרף אלי לתהליך או לפגישה.

רוצים להתנסות בטיפול בשיטה? לחצו כאן לפרטים ובואו לייצר לעצמכם גן עדן עלי אדמות!